אריה קוקס בטורו: על הכיבוש (חלק שני)
11.11.21 / 17:16
בשבוע שעבר התייחסנו למעמדה של מדינת ישראל, כמדינה הדמוקרטית היחידה בעולם, המחזיקה באוכלוסייה נרחבת של מיליוני בני אדם תחת כיבוש. עמדנו על כך שמצב בלתי טבעי זה, עלול להתפוצץ לנו בפנים, בתוך השטחים הכבושים, בקרע בתוככי מדינת ישראל ובפגיעה ביחסי החוץ של מדינתנו.
מדיניות אפרטהייד כלפי אוכלוסייה כה גדולה החיה בקרבנו, תוך התעלמות בוטה מהוראות הדין הבינלאומי, אינה יכולה להציבנו במניין המדינות הדמוקרטיות. המשטר הדמוקרטי אינו יכול להיות מיושם לשיעורין או למחצאין ואיננו אמורים להחיל זכויות אזרח בצורה כה שונה על סוגים שונים של אוכלוסייה על בסיס מוצא או דת.
בין הים לירדן, על פיסת קרקע ששטחה פחות מ-30 אלף קמ"ר, מצטופפים קרוב ל-15 מיליון בני אדם, מחציתם יהודים ומחציתם ערבים פלסטינאים. ניתן לחלק או לאפיין את האוכלוסייה הערבית על פי מדרג הזכויות שהם "זוכים" לו, לפי הפירוט הבא:
כשני מיליון ערבים ישראליים, הנחשבים בני מזל, כיוון שהם חיים במדינה דמוקרטית (יחסית), עם זכויות אזרח שוות לשכניהם היהודים (ודאי זה המצב בחודשים האחרונים, כאשר נציגיהם מצאו עצמם מחוזרים משני צדי המפה הפוליטית – משל דמו לחרדים!). למרות שהמיעוט הערבי הישראלי נתון במצב של קיפוח מתמשך במשך עשורים רבים (עמדנו על כך בטורים קודמים), עדיין האפשרויות העומדות לציבור זה להתאגד למפלגות בהן הם יכולים לבחור ולהיבחר ובדרך זו אף להשפיע על עתידם, מציבים חלק זה באוכלוסייה במדד של "פלוס דמוקרטי". אין זה אומר כי בעת סכסוך כולל, אוכלוסייה זו תתייצב לצד מדינת ישראל. אל לנו לצפות למצב בו המיעוט הערבי בתוככי מדינת ישראל יתמוך במדינה היהודית במאבק כנגד אחיו הפלסטינים, כפי שממש לא ניתן יהיה לצפות כי החברה היהודית תימנע מהיחלצות בשעת צרה לעזרת כל יהודי בתפוצות. כך לא ניתן יהיה לחשוב שתושבי באקה אל גארבייה (המערבית), יתכחשו לאחיהם המתגוררים בבאקה אל שרקייה (המזרחית), רק משום שקו ירוק דמיוני חצה את הכפר שלהם.
שני מיליון פלסטינים נוספים מרוכזים וכלואים בתוככי רצועת עזה, המהווה מחנה הסגר ענק בשטח של כ-350 קמ"ר. שליטתנו על אוכלוסייה זו נעשית מרחוק כאשר אנו מווסתים את זכויותיהם למים, אנרגיה, חשמל, דייג, מסחר, בריאות, חופש תנועה וכיו"ב. ישראל שולטת בצורה כמעט מוחלטת בכל הנעשה ברצועת עזה ואיש אינו יכול לנוע בשטח הרצועה ללא הסכמת ישראל. במידת הצורך אין לישראל כל בעיה להפעיל את מטוסיה כדי לכפות ולהשליט את רצונה בתוך תא שטח כה קטן.
שלושה וחצי מיליון פלסטינים מתגוררים בגדה הערבית. אוכלוסייה זו נשלטת כמעט לחלוטין על ידי מדינת ישראל, אם כי חלוקה מנהלתית (שטחי "A" , "B" ו- "C") יוצרים בחלק מן השטח (בעיקר בערים) מראית עין של שלטון עצמי (מורידים מן המינהל האזרחי את כאב הראש של הטיפול בצרכיה האזרחיים של האוכלוסייה). כמעט בכל אספקט אחר תלויים התושבים המקומיים בחסדי שלטון הכיבוש וגחמותיו. מדובר בעיקר כמובן בפיקוח על מעבר מאזור לאזור. ההגבלה החמורה על חופש התנועה היא קריטית לפיתוח כלכלי, לבנייה, לתעשייה, ללימודים, לקבלת שירותי רפואה ולאין ספור פרמטרים אחרים היושבים כריחיים על צוואר האוכלוסייה המקומית.
ממשלת ישראל לדורותיה מאפשרת לתושבים היהודים בשטחי יו"ש (בין בעצימת עין ובין בסיוע פעיל), בהשתלטות על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. בניגוד למשפט הבינלאומי הפומבי המחייב את מדינת ישראל, העברנו לשטחים אלה מאות אלפי ישראלים למגורי קבע. בנינו עבורם אזורי תעשייה המשרתים בעיקר את האוכלוסייה היהודית בישראל, ולטובת אוכלוסיית המתנחלים הקמנו מוסדות ציבור ותרבות ואף אוניברסיטה. אוכלוסיית המתנחלים פועלים בכוונת מכוון להתיישב בתוואי שטח "החונקים" כמעט כל ישוב כפרי ערבי על מנת לקטוע כל אפשרות לייצר רצף קרקעי בעבור האוכלוסייה המקומית.
אזרחי מדינתנו אינם מודעים לעובדה כי אף מדינה בעולם (כולל ארה"ב), אינה מכירה בריבונותנו על שטחי הגדה. "אף מדינה" – כולל מדינת ישראל עצמה, שנמנעה מחקיקה שתסדיר את שליטתנו על השטחים שנכבשו בעבר. בכך אישרה למעשה המדינה את "ארעיות" הסטטוס של השטחים. חשוב לציין, כי המשפט הבינלאומי הינו גורם מרכזי בקביעת גבולותיה של כל מדינה. זו הסיבה שכאשר מדינה חדשה מכריזה על עצמאותה, היא מיד מזדרזת לקבל ממדינות אחרות הכרה משפטית מלאה (דה יורה) או הכרה בעובדה (דה פקטו) בדבר קיומה וגבולותיה. יש לדעת, כי על פי המשפט הבינלאומי, כאשר מדינה כובשת שטח ממדינה או ישות אחרת, היא אמורה בסופו של דבר להחזיר את השטח הזה לאוכלוסייה הנכבשת, בכפוף לסידורי בטחון אשר ימנעו תקיפה עתידית. דוגמה קיצונית לכך היא גרמניה במלחמת העולם השנייה. חרף מיליוני אבדות לכל הצדדים ולנזק האדיר שגרמה המלחמה באשמתה של גרמניה, קיבלו הגרמנים בתום המלחמה אפשרות להקים מדינה עצמאית תוך הטלת הגבלות בתחומי הביטחון, באופן שאפשר לה לשגשג כמעצמה כלכלית שאינה מאיימת שוב על שכנותיה.
המתנחלים בשטחי יהודה ושומרון ניסו בעבר להתמודד עם אנומליה זו של שליטה פיזית בשטח מול אי-הכרה בינלאומית בדרך של יציאה לקמפיין שיווקי המופנה לכלל אזרחי ישראל תחת הסיסמה – "יש"ע זה כאן". בכך הם ניסו לרתום את כל המדינה לעגלתם, משהו בנוסח, אם אנו לא לגיטימיים אז כל המדינה לא לגיטימית. הם ניסו לגזור גזירה שווה בין אריאל לכרמיאל. זה לא עבד וזה לא יעבוד גם בעתיד. מרבית מדינות העולם (כולל חלק ממדינות ערב), הכירו במדינת ישראל ולכן כרמיאל היא בגדר שטח שאין עליו מחלוקת. באשר לאריאל – אין מדינה בעולם המכירה בלגיטימיות של יישוב זה.
