אריה קוקס בטור דעה חדש: על חוק ומוסר (פרק שני)

במאמרנו מהשבוע שעבר ניסינו להתחקות אחר הממשק בין הוראות החוק לבין נורמות מוסריות. בעולם אוטופי הוראות החוק ראוי להן שיהיו חופפות את הנורמות המוסריות ועל כל פנים עמדנו על כך, כי החל מן המחצית השנייה של המאה ה-20, מנהיגי מדינות המשתייכות לדמוקרטיות המערביות, רואים עצמם מחויבים להתנהגות ערכית המשמשת דוגמא ומופת לאזרחיהם. דוגמא יוצאת מן הכלל למנהיגות שכזו , ניתן למצוא אצל קנצלרית גרמניה, אנג'לה מרקל, המסיימת בימים אלו 16 שנים בתפקידה. פוליטיקאית שבאה לעבוד ולשרת את האזרחים מידי יום ביומו. איש אינו מודע לזהותו של בעלה וכמי שמחויבת לערכים של צניעות ושוויון, אין היא מהססת לעמוד בתור במרכול, כדי לרכוש מוצרים לביתה. יותר מכך – היא גם טורחת (שומו שמיים – איפה נשמע דבר כזה!) לשלם מכיסה בעבור המוצרים שהיא רוכשת.

מרקל מעולם לא הייתה כוס התה של נתניהו ותיקי 2000 ו-4000 הם דוגמאות חיות לשחיתות השלטונית (הן החוקית והן המוסרית), אשר ראש ממשלתנו לשעבר, כפה על מדינתנו. הפגיעה הציבורית של תיקי "התקשורת" של נתניהו, נושאים חומרה חריגה, באשר מדובר בפגיעה בלב ליבה של הדמוקרטיה הישראלית. בקליפת אגוז – בשני התיקים הללו מנסה נתניהו לשלול מאזרחי ישראל את זכותם לזרימת מידע חופשי, תוך שהוא מנסה "לעצב" ולהנדס את התודעה הציבורית לצרכים שלו ושל משפחתו. חשוב לזכור, כי נתניהו אינו צריך לשטות בכל הציבור (שהרי חלק ניכר מן האזרחים במדינתנו ממילא אינו מאמין למילה היוצאת מפיו), כל שהוא נזקק לו – להציג לצאן מרעיתו תמונה עובדתית מבוימת. הם כבר ישתו את דבריו בצמא, יאמינו לו וילכו בעקבותיו כמו אחר החלילן מהמלין. מבחינת נתניהו אין צורך ביותר מזה כדי לשמר את כוחו השלטוני.

עיתונאים מטעם וסתם תומכים סומים, מנסים שלב נוסף בתהליך ההכחשה, על ידי מתן "הערכות" כי תיק 4000 נמצא בתהליך קריסה במהלך העדויות. כיצד עושים זאת? ראשית, נוקטים בתרגיל שקוף של נטילת "מקטעים" ממסכת העדויות, מבודדים אותם מן התמונה הכוללת, מגחיכים ומגמדים אותם, תוך שהם מציירים את העובדות באור "חביב". נו בשביל קצת "סיקור אוהד" מאשימים אדם בשוחד? האם בעבור זה מפילים ראש ממשלה? מיתממים אותם תומכים...

טענה נוספת העולה מפי אותם תומכים – הרי מעולם לא הורשע במדינת ישראל אף איש ציבור בעבירת שוחד בגין קבלת סיקור אוהד בתקשורת. כנגד זה יאמר מיד – מעולם לא כיהן בישראל אדם בתפקיד כה רם, אשר דרש לנצל את מעמדו הרגולטורי יוצא הדופן, כדי להשפיע (הוא או בני משפחתו בעבורו), בצורה כה אגרסיבית ובוטה, על הטיית סיקור תקשורתי בעניינו. ועל כגון דא נאמר – מקרים קשים מייצרים תקדימים קשים...

עוד טוענים תומכי נתניהו, כי הוא לא לבד. היו נוספים שהפנו בקשות לסיקור אוהד. בהקשר זה אף עלה שמו של נשיא מדינתנו – יצחק הרצוג להיטיב סיקור עיתונאי אודותיו (קודם למינויו לנשיאות). לפיכך הם מלינים, מדוע זוכה נתניהו ליחס כה נוקשה שאינו מופעל על אחרים בשל מעשים דומים?

אין צורך ביותר ממספר שניות של מחשבה קוהרנטית, כדי לעמוד על ההבדלים ובמיוחד להביט על התמונה בכללותה – נמנה כמה מההבדלים בין ביבי לבוז'י:

• במשך מספר עשורים מוכיח נתניהו כי שליטה מוחלטת בכלי התקשורת היא בחינת כלי פעולה חיוני מבחינתו כדי להנציח את המשך שליטתו בחיים הפוליטיים. החינמון "ישראל היום", ההקלטות המצמררות בינו לבין נוני מוזס, הבעלים של "ידיעות אחרונות" (תיק 2000), הקמת ערוץ 20 ופרץ הצרחות שהרעיף נתניהו על השר קרא, כאשר זה התרשל בשמירה על האינטרסים של "הבוס", הצבת דוברים לדקלום דפי מסרים בכלי תקשורת מרכזיים (ביסמוט – ערוץ 2 או ברדוגו – גלי צה"ל), כל אלה מעידים על הצורך הכפייתי שפיתח נתניהו בקשר לשליטה בערוצי התקשורת השונים. האם יש לכך מקבילה אפילו זעירה אצל הרצוג?
• הרצוג מבקש סיקור אוהד בעוד שמשפחת נתניהו דורשת באגרסיביות סיקור אוהד. הבדל משמעותי!
• הרצוג פונה לגורם כמו אילן ישועה שאין לו כל אפשרות לתת לו מתת כלשהו. ישועה יכול לשקול בלא כל לחץ אם להיענות לבקשת הרצוג אם לאו. לעומת זאת, נתניהו או בני משפחתו פונים ישירות בדרישות לבעל ערוץ התקשורת (אלוביץ) וזה מנחית הוראות על ישועה (בשמו של "הגדול"). גם כאן ההבדל כמובן עצום.
• קשר התמורה הישיר בין הטיית הסיקור האוהד בין הדרישות שמפנה משפחת נתניהו ניכר לעין בדרך המבוהלת בה פונה אלוביץ לישועה כדי ליישם את דרישת נתניהו, הכול מתוך חשש ממשי לפגיעה בעסקיו. אין לכך זכר בעניינו של הרצוג.
• כמות מייצרת איכות, כלומר שטף בלתי נפסק של בקשות חוזרות ונשנות מטעם נתניהו על בסיס יום יומי אינו דומה לבקשות ספורדיות של הרצוג.
• ולבסוף, לא פחות חשוב – האם מצאנו עדות כלשהי לכך שישועה נדרש למחוק מסרונים הקשורים לפניות של הרצוג, ככל שהיו? התשובה לכך כמובן שלילית. דרישה למחיקת מסרונים הופנתה מטעם אלוביץ למנכ"ל "וואלה", אך ורק בקשר לאינטראקציה עם משפחת נתניהו. המשמעות היא כי בניגוד לכתבי החצר ולתומכים מטעם, הנאשם אלוביץ דווקא מזהה היטב את הפוטנציאל העברייני הנפיץ המונח לפתחו ביחסיו עם משפחת נתניהו.