אריה קוקס בטור חדש. והפעם: זכרונות ממלחמת ששת הימים ותובנות על הכיבוש (חלק א')

בבוקר יום השישי ליוני 1967, שהיתי כצוער, במבנים המיתולוגיים של ביה"ס לקצונה בכפר סירקין (המחזור האחרון לפני המעבר למצפה רמון). קצת לפני השעה 8:00 בבוקר פרצה מלחמת ששת הימים.

הוזנקנו לשמש כוח קדמי של חטיבה 4 ובתוך כ-24 שעות מצאנו עצמנו נעים משדה התעופה בקלנדיה לתוככי רמאללה. כהרף עין הפכנו ממדינה זעירה החוששת לגורלה למצב צבירה של "אימפריה" מפקדי צבאנו הפכו באחת, מאלופים לגנרלים. בתום המלחמה ולקראת סיום הקורס, חלק מן הצוערים מצאו עצמם מדוכדכים ותוהים בשביל מה טרחנו במהלך הקורס? ניצחון צבאי כה מובהק וודאי ייתר כל מלחמה בעתיד ובנוסף הציבור הערבי ימהר לחתום על הסכם שלום.

אך בתוך חודשים ספורים התברר כי מדובר בחלומות באספמיה. ועידת חרטום, אשר כינסה את כל מדינות ערב, קבעה בהחלטה מהדהדת את שלושת הלאווים המפורסמים – המרכזי בהם: לא לשלום עם ישראל.

כיום, כמעט חמישה וחצי עשורים אחרי, רובה המוחלט של האוכלוסייה היהודית במדינתנו, נולד אחרי האירועים הדרמטיים של יוני 1967. מעטים זוכרים את מדינתנו בגבולות הקו הירוק ולכן כל אזכור לעובדה שאנו מדינה המנהלת משטר כיבוש כלפי אוכלוסייה אזרחית נרחבת, תיתקל בתימהון והרמת גבה. ראוי לציין ולשנן שוב ושוב, כי מדינתנו מחזיקה תחת שליטה באלפי קילומטרים רבועים של שטח כבוש. תחת ריבונות מדינת ישראל חיים מיליוני בני אדם במסגרת של שלטון כיבוש. אין על פני כדור הארץ ולו מדינה אחת נוספת (וודאי שלא מדינה המתיימרת להיקרא דמוקרטית), אשר שולטת על אוכלוסייה אזרחית כה נרחבת של אנשים משוללי זכויות בסיסיות, אשר חופש התנועה שלהם, אפשרויות התעסוקה, ההתארגנות, הקניין ויכולת שלהם לבחור את נציגיהם או להיבחר מוגבלות באופן כה קיצוני.

עשרות שנים אנו מנהלים מדיניות כפולה לפיה חלק מהאוכלוסייה נהנה מזכויות אזרח מלאות ובעבור חלק אחר אנו מנהלים עולם מקביל בו הזכויות הפוליטיות והשיטה המשפטית עבורם שונים לחלוטין. מחד, אוכלוסייה פריבילגית הנהנית מכל טוב הארץ ומשמניה ומאידך אוכלוסייה הנדרסת תחת שלטון כיבוש אלים.

מצקצקי לשון מן הימין וודאי היו מציינים, כי קיימות עוד מדינות בעולם המנהלות שלטון דיכוי כלפי אזרחיהם (כך למשל בסין כלפי הטיבטים) או כי מצבם הכלכלי של הפלסטינים אינו כה גרוע (נניח ביחס לאזרחי צפון קוריאה), ואולם כל המדינות הללו לחלוטין אינן יכולות להיחשב דמוקרטיות וחשוב יותר, לטיבטים בסין זכויות אזרח שוות כמו לכל תושבי סין (הם רשאים להשתתף בבחירות הכלליות – לבחור ולהיבחר) או כי המצב הגרוע של תושבי צפון קוריאה הינה בגדר "פריבילגיה" שווה השמורה לכלל האוכלוסייה בלא אפליה על בסיס אתני כלשהו. זה לא המצב התקף כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים.

בעשורים הראשונים, לאחר מלחמת ששת הימים, עדיין היינו "היפים והצודקים" מחפשים הסדר מדיני או שלום (או משימים עצמנו כמי שמחפשים). העיתים השתנו והמילה "שלום" נחשבת כיום לקללה והשאיפה להסדר היא בגדר רצון השייך ל"סמולנים" ותבוסתנים בלבד. כבר שנים רבות המדינה מתייחסת למצב אנומלי זה של שליטה וכיבוש כאל בעיה שצריך רק להכיל ולנהל אותה. זהו קונץ-פטנט שיכול היה לעבוד (או שלא), אולם קיימת בעיה אחת – מיליוני בני אדם אינם הולכים להתנדף או להתאדות והם נשארים עמנו כתזכורת כואבת לבעיה ענקית שלא מרפה וגם לא תרפה מאיתנו.

רובה של האוכלוסייה היהודית במרכז המדינה מסיטה את עיניה מלהביט מזרחה והיא שקועה בענייניה מבלי להוגיע את מוחה ביחס לתופעות הקשות הנלוות להחלת שלטון צבאי על מיליוני בני אדם. אזרחי ישראל שקועים בצפייה בתוכניות ראליטי ובישול בטלוויזיה ורק כאשר פה ושם משתחרר איזה פיוז לאחד הנתינים הנשלטים והוא מעז להתקומם (או בלשוננו – לבצע "פיגוע חבלני"), רק אז אנו מרימים את ראשנו בתימהון מתחסד ושואלים – למה מה קרה? מי זה מפר כאן את הסדר והשקט? מדוע הפלסטינים כה כפויי טובה? הרי אנו בטובנו דואגים להעסיק אותם כחוטבי עצים ושואבי מים שלנו, האם אין הם יכולים להוקיר לנו טובה על כך, ונושכים את היד המאכילה אותם?

כל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים מנהלות מדיניות לפיה כאשר קיים שקט, אז זו ההוכחה שהכול בסדר ולא צריך להתקדם להסדר וכאשר האוכלוסייה הפלסטינית מגלה סימני התקוממות, אז שולפים מן הבוידעם את האמירה לפיה "אין מנהלים מגעים תחת טרור" וכך עולם כמנהגו נוהג.

בטורים הבאים נבדוק מהן הסיבות להתמשכות הכיבוש ואי יכולתו של הציבור הפלסטיני להגיע להישגים משמעותיים בדרך להגשמת שלטון עצמי.

עוד נעיר בשולי הדברים כי הצגת עמדות של השמאל הישראלי הוא בגדר מלאכה מורכבת וקשה. הימין נחשב בעיני עצמו כפטריוטי והסבר עמדותיו הן בגדר משימה קלילה, קליטה ופשוטה. לדידי הסדר הבעיה הפלסטינית הוא בגדר הכרח חיוני לטובתה של מדינת ישראל, שאם לא כן, מצב בלתי נורמאלי זה יתפוצץ לנו בפנים ועלול לרסק את מדינתנו מכל הבחינות.