ברגל ימין / הריבונות, השלום, והחיבור של "תוכנית המאה".

נפתח בסיפור קצר:
ראובן רצה לקנות מכונית יד שנייה. הוא קרא לחברו הסוחר הממולח שמעון שיעזור לו. "כמה אתה מוכן לשלם עבורה?" שאל שמעון את ראובן. "אשמח לשלם 50,000" אמר ראובן.
הם ניגשו למוכר. שמעון בדק את המכונית שוב ושוב ואמר למוכר: "אשלם לך 30,000." הם עמדו שעה על המקח ובסוף התפשרו על 42,000.
"נו, מרוצה?" שאל שמעון את ראובן כשנסעו עם המכונית. "עזוב, אתה פרייר," אמר לו ראובן, "הוא סחט ממך סתם 12,000..."
הסיפור הזה עלה בזיכרוננו כאשר חברים טובים מהשמאל הסתכלו עלינו בפנים מכורכמות מדאגה ושאלו: "איך אתם, ימנים שכמוכם, נתתם לביבי לוותר על הריבונות תמורת ה"שלום"?  (ובאותו זמן סגרו את חבילת התיירות לטיול הקרוב לדובאי...)

אז לכל המודאגים והמלעיזים, בואו נערוך שיעור קצר בהיסטוריה של המזרח התיכון במאה ה-21. ב-28 למרץ 2002, למחרת אותו יום מר ונמהר בו מחבלים מתועבים ביצעו את טבח ליל הסדר במלון פארק בנתניה, התכנסו מנהיגי הליגה הערבית בביירות ואישרו את היוזמה הסעודית. ההצעה הציעה נורמליזציה בין מדינות ערב לישראל במספר תנאים: מדינה פלסטינית שירושלים בירתה, נסיגה מלאה לגבולות 67, כולל ממזרח ירושלים וכל רמת הגולן, וכן פתרון בעיית הפליטים לפי החלטת האו"ם 194 שדורשת את חזרתם ל"מולדתם", כלומר לישראל הקטנה שלפני מלחמת ששת הימים. יצוין כי היוזמה הסעודית היא פרי רוחו של העיתונאי תומס פרידמן מ"הניו יורק טיימס", עיתונאי המקבל הערכת יתר למרות כישלונותיו הסדרתיים בניתוח וחיזוי אירועים במזרח התיכון. ההצמדה בין הרצח המתועב בנתניה אשר הביא לשיאו את גל הפיגועים הנורא של מרץ 2002, להצעה שכל מטרתה לחסל את מדינת ישראל בעזרת הסכמים אובדניים, הייתה עזות מצח שאין כדוגמתה.

למרות הסכנות האיומות שבהצעה הסעודית, מנהיגי השמאל הפייסני והתלוש, כמו פרס ואולמרט, כבר הסכימו בעבר לדון עליה כבסיס למשא ומתן. למזלנו, אולמרט גורש בבושת פנים מתפקידו כראש ממשלה בזיוני וב-2009, למורת רוחו של השמאל ההזוי, נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה. נתניהו, שלמרות דברי ההבל של מבקריו יש לו אידאולוגיה מוצקה, שינה בזהירות ובהתמדה את הדיסקט של הסכסוך במזרח התיכון. הוא ניצל שורה של מאורעות, ה"אביב הערבי" והשלכותיו ההרסניות והתחזקותה של איראן, על מנת לרקום קשרי אמון בסתר עם המדינות הסוניות המתונות. בחירתו של דונלד טראמפ ב-2016, ויכולתו לחשוב מחוץ לקופסא ולנער את כל התפיסות המיושנות, אפשרה לנתניהו ליישם את האקט הסופי שבמסגרתו חתמנו על שלושה הסכמי שלום בחודשים האחרונים ועוד היד נטויה.

אנו עומדים היום עם נורמליזציה מלאה, ואפילו הסכם שלום חתום, עם איחוד האמירויות, בחריין וסודאן שבדרך. הסכמים אלו הם בעלי משמעות כלכלית, ביטחונית ומדינית ראשונות במעלה, וראו זה פלא: אף אחד לא מדבר על נסיגה, בוודאי ובוודאי לא על חזרת פליטים, ואיחוד האמירויות עוד משקיעה בקבוצה ירושלמית עם סמל המנורה... מסתבר גם שלמדינות המפרץ, בניגוד לאירופה הצבועה, אין שום בעיה לקנות תוצרת ישראלית מיהודה ושומרון. הם, להבדיל מהטהרנים אצלנו, הבינו מהי ההנהגה הפלסטינית שהאינטרסים של בני עמה זרים לה.

סעודיה עדיין מהססת לחתום על שלום (למרות שכבר מאפשרת טיסות מישראל מעל שטחה) ומתנה זאת במדינה פלסטינית, לפחות כל זמן שהמלך הזקן סלמן בחיים. אבל גם היא מחפשת את הסולם לרדת מן העץ, סולם שנותנת לה תוכנית המאה. להזכיר, תוכנית המאה המקיפה והמורכבת מדברת על מדינה פלסטינית אך רק עם רשימת תנאים באורך הגלות שההנהגה הנוכחית לא תקבל לעולם. כמו כן, כורכת התוכנית את אותה מדינה בסייגים ביטחוניים ואחרים שבעצם הופכים אותה לאוטונומיה מורחבת. כניסה למשא ומתן על בסיס תוכנית המאה היא זו שתיתן לסעודים ולמדינות מתונות אחרות את האליבי לחתום על הסכמי שלום עם ישראל.

לסיכום, לכל ה"מודאגים" משמאל, מדינת ישראל לא ויתרה על הריבונות אלא מנהלת את ענייניה המדיניים בצורה אחראית ומושכלת כפי שהתרגלנו בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו.

הערת אגב (חשובה לנו):
אנו מתנגדים בכל פה לקריאת "בוגדים" לכל ישראלי על בסיס דעותיו הפוליטיות. מאידך אנו גם מתנגדים לשליפת הנאציזם והפשיזם בוויכוח הפוליטי מצד המתנגדים לנו או לקריאות בוגד וכינויי גנאי פסולים לראש הממשלה ושריו.