ברגל ימין !  לרסן את מפלצת הייעוץ המשפטי, קוראים דן נחמן ומושיק קוברסקי

30.9.2020

זוכרים את פרשת קו 300 בשנת 1984? לצעירים שבינינו נזכיר שמדובר בחטיפת אוטובוס ע"י ארבעה מחבלים שאיימו לפוצץ אותו על נוסעיו. בזמן שכוחות סיירת מטכ"ל השתלטו על האוטובוס, נהרגו שניים מהמחבלים ושניים אחרים נתפסו בחיים ונהרגו בחקירתם ע"י אנשי שב"כ. אירוע זה החל את השרשרת שהביאה אותנו עד היום.

התסבוכת האמיתי החלה שנתיים אחר כך, כשנחשפה הפרשה, כולל ניסיון הפללה של הקצח"ר, תא"ל איציק מרדכי. הממשלה ניסתה להחליק את הפרשה ולמנוע את חקירת ראש השב"כ דאז, אברהם שלום. זה היה הסימן ליועץ המשפטי דאז, יצחק זמיר, לקרוא תגר על הממשלה בשם "הצדק המוחלט" ולקבוע כללים חדשים ששינו את מערכת היחסים שבין הממשלה והייעוץ המשפטי לתמיד. זמיר קבע את שני הכללים הבאים (שעפ"י מאמרה של פרופ' רות גביזון, עמדו בסתירה מפורשת לכללי ועדת אגרנט בנוגע לתפקידי היועץ המשפטי משנת 1962):
- אם היועץ המשפטי לממשלה מגיע למסקנה כי החלטה מסוימת של הממשלה נוגדת את החוק, על הממשלה להימנע מאותה החלטה.
- הייצוג של המדינה בבתי המשפט מופקד כולו בידי היועץ המשפטי לממשלה בלבד.  
התוצאה המיידית של קביעותיו של זמיר, שנעשו ללא כל בסיס חוקי וללא ערעור של הממשלה (שאגב, הייתה גם אז ממשלת אחדות), הייתה שהממשלה סירסה את עצמה ללא כל יכולת להגן על החלטותיה בבית משפט.

היועץ זמיר, שעמד ממילא לפני פרישה ומינוי לעליון, פוטר בעקבות זאת ע"י יצחק שמיר (1.6.1986), והוחלף ע"י יועץ חדש, יוסף חריש, שפעל יד ביד עם הממשלה. אלא שהמשבר הבא התרחש בשנת 1993, בממשלת יצחק רבין, בעקבות כתבי האישום נגד השרים אריה דרעי ורפאל פנחסי. חריש, שדרש שהשרים יפוטרו על אף חזקת החפות, בניגוד לחוק הקיים, סירב גם הוא לאפשר לממשלה ייצוג בבית המשפט כנגד העתירה ובכך הביא לקבלתה. בכך נקבע גם המונופול של היועץ המשפטי על ייצוג הממשלה. הוא, בניגוד לקודמו, הסיק את המסקנות והתפטר, ובכך סלל את הדרך ליצחק רבין למנות יועץ משפטי כלבבו, אפילו חבר, מיכאל בן יאיר, שעל עוללותיו נספר עוד מעט.

אם עד אז, היה ברור, גם על פי החוק, כי בסמכות הממשלה והעומד בראשה לקבוע מי יהיה היועץ המשפטי, הרי הדבר התהפך בשנת 1997. בשנה זו ניסתה ממשלת נתניהו להחליף את היועץ המשפטי הלעומתי שירשה מממשלת יצחק רבין, מיכאל בן יאיר, בעו"ד רוני בר-און. ניסיון זה, שכזכור כשל, הביא למינוי ועדת שמגר ששללה מהממשלה את היכולת למנות ולפטר יועצים משפטיים. אכן, ועדת שמגר רק המליצה על הפתרון הנהוג עד היום של ועדת האיתור, אך ממשלת ברק, בשנת 2000, אימצה מסקנות אלו, ובכך הפכה את ממשלות ישראל העתידיות לבנות ערובה של היועץ, והכל ללא שום חקיקה מסודרת של הכנסת בנושא.

חשוב להבין שנבחרי הציבור חששו כבר אז מהיועץ המשפטי, כי בכובעו השני הוא גם התובע הראשי שיכול לקבוע את גורלם. דוגמית למה עלול לקרות להם ניתנה בראשית כהונת ממשלת נתניהו הראשונה בשנת 1996. היועץ המשפטי מיכאל בן יאיר, שעבר כזכור בירושה מממשלת שמאל לממשלת ימין, סיכל את מינויו של פרופ' יעקב נאמן לשר המשפטים בעזרת כתב אישום הזוי שמנע את מינויו, למרות שבהמשך הופרך לחלוטין בבית המשפט. מי שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופת יצחק רבין, שמעון שבס, סיפק את הציטוט הבא, שמעולם לא הוכחש, של היועץ מיכאל בן יאיר: "אני הולך לתקוע את הפשיסט".

תבנית זו חזרה על עצמה גם עם מי שהיום מכהן כנשיא המדינה, ראובן ריבלין. גם נגדו, על סף מינויו לשר משפטים בממשלת שרון הראשונה, בשנת 2001, נפתחו שבע חקירות שונות שמכולן יצא לבסוף נקי אך גם ללא המשרה. על כך אמר ריבלין, זה שרוממות שלטון החוק בפיו היום: "מתעורר החשש שאולי יש פה כנופיה של שלטון החוק... ברגע שיש צורך, ברגע שיש מישהו שמאיים על החבורה, פועלים נגדו ברשעות גדולה".
גם אנשי ימין נוספים כמו הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן וגיבור ישראל בן עירנו, אביגדור קהלני, חשו על בשרם את נחת זרועה של המערכת הנקמנית של הפרקליטות. יוזכר שרפול נאלץ לוותר על תפקיד השר לביטחון פנים, למרות שנקבע שלא עבר שום עבירה.  

הסיטואציה שבה בבוקר שר מתייעץ עם היועץ המשפטי במגוון ענייני מדינה ובערב אותו היועץ יכול להחליט על העמדתו לדין היא הזויה ויוצרת אין סוף בעיות של אמון. כל הניסיונות, של פרופ' דניאל פרידמן, חיים רמון ואחרים, להפריד בין שני כובעיו של היועץ, הוכשלו ע"י אותה "כנופית שלטון החוק" כמאמר הנשיא, אלו שהפכו את עצמם ללא סמכות חוקית ל"שומרי הסף" שכל האמת נמצאת בידם.

ואם לא די בהרחבה הבלתי חוקית של סמכויות היועץ כך שיסרס לחלוטין את הראשות המבצעת, הממשלה, הרי שלאחרונה גלש האימפריאליזם המשפטי גם לכנסת. ראינו זו במסגרת החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון, אותו חוקקה הכנסת בפברואר 2017 ברוב של 60 מול 52 חברי כנסת. היועץ המשפטי לקח לו את החירות להתנגד לחוק, על אף שהיועץ המשפטי לכנסת, גורם עצמאי, תמך בו. היועמ"ש מנדלבליט אף הגדיל עשות וביקש מבג"ץ לבטל את החוק, ובעקבות כך אכן החוק בוטל ביוני 2020 (ולכן דרוש כל כך, כפי שכתבנו בעבר, מהלך החלת הריבונות).

בנקודה זו חשוב להבהיר את הקשר הסימביוטי בין היועץ המשפטי לבין בית המשפט העליון. שאיפתו של כל יועץ משפטי לממשלה, שבדרך כלל גם יוצאת לפועל, היא להגיע למשרה המפנקת של שופט עליון. מכיוון שבלוק העליונים הוא הדומיננטי בוועדה למינוי שופטים (ועל כך במאמר אחר) הרי שהיועץ תמיד יפעל בהתאם לרוחו של בג"ץ על אף שהוא למעשה חלק מרשות אחרת – המבצעת.

ואם עד עכשיו הצלחנו להמחיש לכם איך התפתחה המפלצת לממדיה היום, אזי קחו זאת והכפילו בסדר גודל. בכל משרדי הממשלה נמצאת שלוחה של היועץ המשפטי שכפופה רק לו ונהנית מאותם פריבילגיות בלתי נתפסות של האב המכונן – היועץ המשפטי לממשלה. תפקידם של היועצים המשפטיים הוא לעצור יוזמות של השר שאינן מוצאות חן בעיניהן ולמנוע אפילו את ייצוגן ההוגן בבית משפט. בכך הפכה המפלצת להידרה רבת ראשים ששולטת לחלוטין על הליך קבלת ההחלטות ומערערת לחלוטין את המשילות ואת רצון הבוחר.

נסכם בציטוט מפיו של איש שאינו ידוע בהשתייכותו למחנה הימין, פרופ' שלמה אבינרי:
"הנה שאלה שבדרך כלל לא נשאלת בקורסי מבוא למדע המדינה: מיהי האישיות בעלת הסמכות הרחבה ביותר בעולם הדמוקרטי: נשיא ארה"ב? ראש ממשלת בריטניה? נשיא צרפת? לא ולא. התשובה הנכונה היא: היועץ המשפטי של ממשלת ישראל. בעוד שאחת מהנחות היסוד של הדמוקרטיה היא קיומם של איזונים ובלמים, המכוונים למנוע ריכוז סמכויות - מרכז בידיו היועץ המשפטי סמכויות שאין דומה להן בשום מדינה דמוקרטית. העובדה שמדובר באישיות ממונה ולא נבחרת, רק מעצימה את הפגיעה בדמוקרטיה."

מאמר זה פורסם בשנת 2009. מאז, לצערנו, המצב אף הלך והורע. גרסת היועמ"ש דהיום ניכסה לעצמה גם את עקרונות המוסר על פי תפיסתו האישית הסובייקטיבית וחרגה בהרבה מגבולות החוק. חשוב לזכור – מבחינה מוסרית היועץ המשפטי לממשלה אינו עולה על נהג מונית, נגר או כל אזרח אחר. מבחינה חוקית, אין זה מתפקידו לייצר חוקים אלא רק להבהיר לממשלה את נקודת מבטו על החוק. השימוש החוזר והולך במושג המומצא "מניעה משפטית", ללא שום עיגון בלשון החוק, ולעיתים רק כדי להגן על עורו, הוא מגוחך. נקודת האור היחידה היא המודעות הגוברת והולכת של חלק גדול מהציבור כי סמכויות היועץ חרגו מכל הגיון סביר ואין להן הצדקה חוקית. הפתרון הוא חקיקת חוק יסוד: הייעוץ המשפטי. על היועץ להיות מנותק לחלוטין מתפקידי התביעה הכללית ולהתרכז בסיוע לשרים ולראש הממשלה במילוי תפקידם במסגרת החוק ובייצוגם הראוי בבתי המשפט במידה ויש עתירה כנגדם. זאת חייבת להיות משרת אמון, כמו מנכ"ל, דובר, ועוזר אישי. חייבת להיות גם תקופת צינון בטרם יקודם היועץ לבית המשפט העליון. חקיקה זו היא נשמת אפה של הדמוקרטיה האמיתית בישראל ותהיה חלק מרכזי מהתוכנית של ממשלת הימין הבאה כאשר תקום.

(קרדיט למידע ולניתוחים: "מפלגת בג"ץ", ספרו המצוין של עו"ד שמחה רוטמן, 2019).