בני גנץ ויצחק הרצוג מייצגים בעיני ישראלים רבים את האפשרות לשפיות במצב כאוטי לחלוטין, שרק הולך ומסלים. את האפשרות לאינטגרציה בימים של פיצול מוחלט. את האפשרות לקיום משותף בימים של מלחמה פנימית כואבת ומסוכנת. את האפשרות שהדמוקרטית מכילה את היהודית ולהפך.

האפשרות שהם מציעים תיאורטית יותר ממעשית עכשיו — מנה במקפיא שאינה ניתנת לאכילה מיידית. נתניהו הוכיח באופן ברור בנאומו ביום רביעי השחור, שהוא אינו פרטנר. אדם שמשווה את הפוגרומיסטים בחווארה למפגינים בתל אביב נוהג בנבזות בלתי נסלחת. אדם שעומד בראש ממשלה שזורקת רימונים על מפגינים — הייתי שם, זו חוויה שהיא לא רק מפחידה אלא גם משפילה ומקוממת — אינו לגיטימי. אדם שמארח בממשלתו גזענים אלימים שקוראים למחוק כפרים ערביים, הוא חרפה לעם היהודי. אבל האפשרות המתונה נמצאת במקפיא, מחכה להפשרה, אחרי שישראל תצליח סוף סוף להיפטר מהפגע שהוא משפחת נתניהו, תקום ותאחה את שבריה המדממים, ותחפש דרך להיות מדינה שאפשר לחיות בה

כשגנץ קורא להידברות עם נתניהו הוא לא מאמין שראש הממשלה, שגלגל אותו בזפת ונוצות, אכן ירים את הכפפה, יפסיק את הטירוף של יריב לוין ושמחה רוטמן, יחדל מההסתה הנקלית נגד המפגינים ויעצור את מלאכת ההרס של מוסדות המדינה. קריאתו של גנץ ממוענת לישראלים רבים, שמתנגדים לקיצוניות הממארת של הממשלה הגרועה והמסוכנת בתולדות ישראל, ועם זאת ממאנים לשנוא ישראלים אחרים ולראות בהם אויבים, גם אם הדעות חלוקות היום מאוד והדם רותח מעלבון וזעם.

מחויב למחאה, אך נכון להידברות — זו עמדה כמעט בלתי אפשרית ומאוד לא פופולרית, ולכן היא גם אמיצה מאוד. היא נתמכת בידי אנשים ששאון הפגזים הותיר אותם חסרי קול. בידי משפחות שנקרעות בוויכוחים וחיכוכים מכאיבים, ושכנים שמהלכים זה לצד זה במבוכה ובפחד מצמית מהבאות. היא משאירה דלת פתוחה לימין השפוי, שעדיין מבוצר בתוך מחנהו, אך מבין ששותפיו הקיצונים ממיטים על ישראל אסון מדמם.

כשהרצוג מנסה לגבש מתווים ופשרות, הוא ממלא את תפקידו כנשיא המדינה, המחויב למנוע ככל יכולתו את המשבר החוקתי שבא עלינו, ושיום רביעי השחור היה קדימון לאירועים האלימים שילוו אותו. ספק גדול מאוד אם יצליח — והאשמה בכך תהיה מוטלת אך ורק על הממשלה. יותר מזה: אם הממשלה אכן תעביר את חוקי ההפיכה המשטרית כמות שהם, הוא צריך לנקוט צעדים דרמטיים, ולהניף דגל שחור מעליה. בינתיים, התעקשותו לנסות ולמנוע את האסון ראויה כשלעצמה, ואם תיכשל ותוכח כמפגן נאיביות נוסף מצדו — היא תעניק לביקורתו תוקף ומשמעות בעיני הימין השפוי.

בשנים האחרונות נדדה הפוליטיקה — בישראל ובעולם בכלל — לקצוות מופרעים ומסוכנים. כרגע נראה שזה הזמן של דוד אמסלם וטלי גוטליב, יריב לוין ואיתמר בן גביר. כרגע נראה שאיש לא יכול לעצור את הסחף העכור הזה, שראש הממשלה הוא מחוללו הראשי. אם נשרוד את המבול הפעם, תעלה כמיהה למשהו שונה בתכלית. האנשים האלה וחזון השפיות שלהם יהיו שם כדי להיענות לה.