דן נחמן / מושיק קוברסקי במדורם "ברגל ימין": הנדסת תודעה – איך מרעילים אותנו מבלי שנרגיש

"שוב פעם אתם מאשימים את התקשורת?" זהו משפט שכל איש ימין סופג אותו כשהוא מראה את העיוותים הבולטים לעין בתקשורת הישראלית. מייד שולפים מולו את הבודדים שמייצגים את עמדות הימין, כהוכחה ניצחת לאיזון מול נחילי השמאל המציפים כל פינה בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה. יום יום אנו עומדים מול כמויות בלתי נדלות של רפש, שנאה והסתה המופנים כלפי המחנה הלאומי והעומד בראשו, בתואנה שכל המוסר והאמת נמצאים אצל מתנגדי נתניהו והליכוד.

רק בימים האחרונים אנו עדים לניסיון של השמאל לסגור את גלי צה"ל בגלל ששומו שמיים, חדר לתוכו מחבל מהימין בדמותו של יעקב ברדוגו. ממש "נוהל חניבעל" במהדורה תקשורתית. אנשים כרביב דרוקר לא מהססים לקרוא להחליף את מנהל התחנה ולו רק כדי לסלק את הפולש הזר...

לאחרונה יצא לאור ספר מעולה שעושה סדר בנושא כאוב זה של התקשורת. הספר, "הסדנה להנדסת התודעה", נכתב ע"י חנן עמיאור שעוסק שנים רבות בנושא במסגרת אתר פרספקטיבה, אתר שהוא חלק מרשת Camera העולמית לביקורת התקשורת. בספר מסביר עמיאור בשפה קולחת הכוללת דוגמאות רבות ומעניינות את ההטיות המובנות הקיימות בתקשורת הישראלית.

הראשונה שבהן היא השימוש במקורות אנונימיים. עמיאור מביא דוגמאות רבות, למשל פרשת דיווחיו האנונימיים של העיתונאי בן כספית (משונאיו הגדולים של נתניהו ומודיע משטרתי בענייניו) מאייפא"ק בתקופת העימות בין נתניהו ואובמה על הנאום בסנאט. כספית ציטט מקורות מאייפאק שאמרו לו: "זהו יום הכיפורים של אייפא"ק... חזינו את אפקט הדומינו שיתרחש..." ועוד נבואות זעם. זאת בניגוד לדובר הרשמי של אייפא"ק שמסר הודעה מנוגדת לחלוטין. כספית אפילו לא ציין תגובה זו, וסירב למסור מהיכן שאב את המידע. רבים אחרים כמו ברק רביד ואמנון אברמוביץ' הפכו את המקורות האנונימיים לדרך חיים ולעולם לא נדע אם אלו מקורות אמיתיים או שהם דמויות דמיוניות שמסייעות להם להעביר את המסרים שלהם. מקורות אנונימיים הם לגיטימיים, במקרים בהם מוסר הידיעה נמצא בסכנה, אבל עלינו, כצופים, לגשת לידיעה כזו בסלידה ובחשד ולהחיל עליה סייגים וספקות בריאים.

הדרך השנייה שנוקטת התקשורת ברובה היא סתימת פיות. דוגמא בולטת היא ההתנתקות. כאשר כתב צעיר בגל"צ השתמש במילה "עקירה", עלתה מייד חמתו של הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, שדרש את הדחתו. זאת, לדבריו של מפקד התחנה, אבי בניהו. הכתב הצעיר שלימים הפך להיות הפרשן הפוליטי מספר אחד בישראל ועדיין מנסים לסתום את פיו. הוא עמית סגל המוכר לכולנו... ניסיונות השמאל לסתום פיות לא מתמקדים רק כלפי יחידים אלא גם מול גופי תקשורת המזוהים עם הימין. החל מימי ההתנכלות לערוץ 7, עבור לניסיון לחסל את עיתון "ישראל היום", ועד המלחמה בערוץ 20, כולל גזלת זכייתו במכרז של ערוץ הכנסת. כל אלו הם חלק מאי-היכולת של השמאל לשמוע דעות מנוגדות ולהתמודד איתן על בסיס עובדתי. די לראות את היחס הפטרוני המקבל בועז ביסמוט, עורך "ישראל היום", בהופעותיו הבודדות באולפן חדשות 12, הן מצד המגיש והן מצד הכתבים האחרים, כדי לחוש את הבוז הנושב מהם כלפי כל מי שלא חושב כמוהם.

הדרך השלישית היא נבזית במיוחד. התקשורת מנהלת לוחמה פסיכולוגית מול העם בישראל. במקום לספק תמונת מצב כוללת ומאוזנת, התקשורת בוחרת להבליט את כל הרע ולהעלים כל מה שטוב, בייחוד אם הוא קשור לימין או לחברי הכנסת של הליכוד, שנואי נפשה. הספר מביא לכך דוגמאות רבות ומגוונות.

הדרך הרביעית משלבת עצלות עם בורות. פעמים רבות מאמצת התקשורת דו"חות של ארגוני שמאל במסווה של "ארגוני זכויות אזרח" ומדווחת אותם ללא ביקורת וללא אימות. ידיעות שמספקים לעיתונים ארגונים כגון "בצלם" ו"שוברים שתיקה" מדווחים כאילו הגיעו ממקורות אובייקטיבים ואמינים.

הדרך החמישית שמביא הספר היא אובדן מוחלט של כללי האתיקה העיתונאית. בפרק מככב ה"כתב המשפטי" של ערוץ 13, שבמאמר מוסגר, אין לו שום הכשרה משפטית. גליקמן משמש ללא בושה כשופר של הפרקליטות, המקום שגם העסיק עד לפני זמן לא רב את אשתו. כאשר שאל עמיאור את גליקמן, כהכנה לספר, האם פרסם אייטם ביקורתי אחד על הפרקליטות מאז החלו חקירות נתניהו, עלה לו הלה: "אני ממש לא צריך לתת לך דין וחשבון על עבודתי העיתונאית. אין לי זמן להסתכל בכל פירסום שלי בשנים האחרונות."

הפינאלה של הספר מרתק במיוחד. 30 עמודים עם אין ספור דוגמאות של מאמרי שיטנה ורעל שפורסמו במדור הדעות של עיתון "הארץ" שללא ספק מובילים לדעתנו  לזריעת פלגנות פנימית, סלידה עצמית, קמפיין נגד הדת והערכים הציוניים, והצדקת האויב.

חמור מזאת – לעיתון "הארץ" גם מהדורה באנגלית המשמשת את קובעי הדעה בחו"ל כדי לקבל רושם על מדינת ישראל. הרושם המתקבל הוא שחור כאשר פעמים רבות תרגום הכותרות לאנגלית אף מחמיר את הנוסח מהכותרות בעברית, כי בארץ, כותרת כזו הייתה נתקלת בביקורת קשה.

כל מי שמעוניין לקבל תמונה נכונה ומלאה של טקטיקות התעמולה בתקשורת הישראלית ראוי ומומלץ שיקנה ויקרא את הספר המצוין הזה.