האם 'חרבות ברזל' הינה הדרך הנכונה? תוהה ד"ר יעקב ניר, יליד נס ציונה הזוכר היטב את ערביי המושבה שברחו ב48 לעזה
11.02.24 / 13:14
ד"ר יעקב ניר, גיאולוג בעל שם עולמי, כבר חצה את ה90 וממרומי נסיונו ושנותיו, הוא תוהה בטור אישי מנומק, האם אכן אין דרך אחרת?
והוא גם מפתיע בקביעה לפיה ב1948 ערביי נס ציונה היו ניטרליים ומספר על פרדסן ערבי שמנע עימות ערבי יהודי.
לא חייבים להסכים, אך כדאי לקרוא.
האם 'חרבות ברזל' הינה הדרך הנכונה?
אכן השבעה באוקטובר היכה בנו באופן קשה ואכזרי, ואיני רוצה לחזור שוב על הזוועות האיומות שהתחוללו בעוטף עזה באופקים ובשדרות. היתה זו מפלה כבדה הן מהבחינה הצבאית והן המוראלית. כרגע נשאלת השאלה כיצד עלינו לנהוג באם רצוננו לשרוד במזרח התיכון המוסלמי (זו עובדה ברורה ואין להכחישה). האם דרכנו חייבת להיות החרב והדם, או אולי, ושמא עלינו לנסות ולמצוא משעולים חדשים, שקטים ונבונים אשר ינמיכו את הלהבות ואולי יגרמו לחיוך ילדים.
בילדותי בנס-ציונה הקטנה, שכנתנו, וואדי-חנין לא תמיד היתה ידידותית. במאורעות 1936-1939 שישה עשר מבני ובנות המקום נהרגו באש ערבית, זאת מתוך כ-1,400 תושבי המושבה. כיום ברור שלא כל הרוצחים היו מבני המקום, אבל השכול גרם למשקעים לא קלים, גם לנו הילדים כלפי השכנים מה'ערב' (ב' דגושה), אותה שכונה ערבית, 'שכונת הפחים', שהשתרעה מתחנת אגד ד'היום דרומה עד לדרך העפר שהוליכה לעבר באר-יעקב ו'ערב' שפון (כיום +- תחילת רחוב בן גוריון), וגבלה במזרח בבתי שכונת התימנים.
היחסים בינינו לבינם חוו עליות ומורדות. חלק ניכר מהם היו פועלים יומיים אשר עבדו בפרדסים, וידועים עקב כך סכסוכי שנות השלושים, הכמעט מדממים בין הפועלים היהודים תאבי העסקה (היו גם זמנים כאלה, שיהודים רצו לעבוד בחקלאות!), לבין הפרדסנים אשר העדיפו, מסיבות כלכליות קרות להעסיק את הפועל, או הפועלת (בקטיף) הערבים על פני היהודים. חלק מנשות הערבים אפילו שמשו כעוזרות בית במשקי בית לא מעטים.
בשנת 1948 המצב היה שונה לחלוטין, וערביי נס ציונה שמרו על נייטראליות שקיטה ולא התקיפו את המושבה שהיתה למעשה די 'מפורזת', על אף העמדות שנבנו בטון או כאלה חפורות, וכן אלה של שנות המאורעות שחוזקו. ההגנה ארגנה את הישוב למקרה של התקפה, הוקמה כיתת כוננות של חברי הגדנ"ע בני השבע עשרה – שמונה עשרה, היו גם מספר שומרים, תחנות איתות ליליות, ועוד.
ארוע חמור אחד, שפרטיו מוכרים כיום למתי מעט, אם בכלל, שעלול היה להסתיים בהרג לא קטן קרה בתחילת חורף 1948 בעת תקופת יצוא פרי ההדר. חבורה של אנשי לח"י עצרה, באמצעו של אחד מימי שישי, בדרך בית-עובד משאית ערבית שהתכוונה להוביל תיבות פרי הדר לנמל יפו, הטמינה מוקש, בציפיה כי כאשר התיבות יפורקו הפיצוץ יגרום לנזקים לנמל ולעובדיו. היתה זו אשליה והתנהגות חסרת אחריות במלוא מובן המילה (תופעה אופיינית לארגוני ה'פורשים').
הנהג ומספר ערבים נוספים אשר הבינו שלא טמנו להם במשאית פרחי חבצלות.. הצליחו לפרק את המטען והתכוונו לעלות על נס-ציונה היהודית במטרת הרג ונקם. את הרגשת הנקם הרגיע אחד הפרדסנים הערבים הגדולים באזור, אבו ג'בארה (פרדסיו היו לא הרחק מנצר סרני), ולזכותו יאמר שהציל את המצב. על אף כל זאת נס ציונה היתה בליל אותה שבת סגורה ומסוגרת, שקט כבשעת עוצר, ואפילו כלבים לא נראו ברחובותיה (באותה עת לא היו טלפונים בנס ציונה, פרט לבודדים, ונאלצתי להעביר ידיעה כתובה מדודי פעיל ההגנה זבולון תלם למא"ז אבנר כהנוב, והלכתי, בודד, משכונת הפועלים לרחוב תל אביב. פחד איום על אף שהיה ברשותי האקדח המשפחתי, אולם כעבור זמן הסתבר שהנוקר היה פגום...).
אין ספק שהדור שלי אשר חווה את מלחמת העצמאות חש לא מעט טינה לערבים, ולא זו הבמה בשעות אלה לעמוד שוב על המניעים. אבל, לאחר שנים, בני דורי שכל אחד מבניו השתתף בלא פחות משלוש מלחמות, ברובו הבין כי חייב לעשות הכל על מנת לסיים את השכול, ואת רשימת הנופלים המתארכת מדי שנה.
האם שיטת הפינג-פונג חייבת להמשך? אתה תוקף, אני משיב, ולו גם בהרס, אנחנו עוברים להפסקת אש מתמשכת, ואז הפתיל שוב מובער, והמחזה המדמם בשני הצדדים חוזר על עצמו. ואין זה משנה באם זו נקראת מלחמה,או מבצע. האם לעולם לא נוכל להשיב את החרב לנדנה ולהניחה בבוידעם? שלא יובן לא נכון, צה"ל צריך יהא להמשיך להיות צבא חזק, ולא שוטר בשטחי הגדה, צבא אשר העם יוכל לסמוך עליו בעת צרה.
חייבים, ובעזרת גורמים בין-לאומיים ידידותיים, כולל מצרים וירדן, למצוא דרכים ולהגיע למו"מ, גם משא ואפילו מתן, ולאפשר חיים נורמליים במקום להבות, עשן והרג. השבעה באוקטובר, הקרוי, גם הוא ובצדק, ה'שבת השחורה' (הראשונה היתה בשלהי תקופת המנדט, שעה שהשלטון הבריטי התכוון, ודי בהצלחה, לנטרל את הפלמ"ח והסוכנות היהודית, ב-29 ביוני 1946). ולסיכום, בעבר נקראנו 'ווילה בג'ונגל', אבל על פי התנהגותה של ממשלת נתניהו נראה לי כי הפכנו להיות ג'ונגל בווילה.
נ.ב. ערביי ואדי חנין וכן גם סרפנד אל-חרב עזבו את משכנותיהם, כולל המבנים הבנויים שהיו לאורך ה'כביש הראשי' לפני המלחמה (באזור המסגד), ובתחילה עברו לקטרה (קדרון) שליד גדרה, ובהמשך המלחמה עברו בעיקר לרצועת עזה.
