החורבן הינו תמיד "עבודה עברית" מזכיר אמיר שפרלינג בטור לתשעה באב- חובה לקרוא !!!
אמיר שפרלינג
22.07.26 / 10:28
תגים:
אמיר שפרלינג
,
עבודה עברית
זה לא ט׳ באב של פעם. הפעם אין שום צבא זר על החומות. זה אנחנו עושים לעצמנו, במו ידינו.
אבל כאן בדיוק מסתתר ההבדל הגדול. בגלל שהחורבן הזה הוא פרויקט פנימי, גם העצירה שלו תלויה אך ורק בנו. אין פה גזירת גורל
ראו עוד:
החורבן הינו תמיד "עבודה עברית" מזכיר אמיר שפרלינג בטור לתשעה באב- חובה לקרוא !!!
ט׳ באב.
אנחנו מתיישבים על הרצפה, קוראים מגילה, ובוכים על רומאים ובבלים. אבל האמת היא שחורבן בית לא מגיע מבחוץ. טיטוס ונבוכדנאצר רק באו לטאטא את הפירורים ולאסוף את הכלים. החורבן הוא תמיד פרויקט של עבודה עברית.
הסדק הראשון בקירות של הבית השלישי לא נבקע אתמול בבוקר ולא בשנה שעברה. הוא התחיל ב-67 כשהחלטנו ששליטה על עם אחר היא סידור עבודה לגיטימי, והכנסנו לסלון חומר נפץ מוסרי ודמוגרפי שאנחנו מסרבים לנטרל עד היום.
הסדק הזה לא טופל. הוא הוזנח, טויח בקלישאות, עד שהפך לשבר פתוח בנובמבר 95, על האספלט בכיכר. שם בדיוק, מתוך שלוש יריות, שורטטו התוכניות ההנדסיות המדויקות לחורבן שאנחנו רואים עכשיו מול העיניים.
תסתכלו על קבלני ההריסות של המציאות שלנו. זה מתחיל מלמעלה, בעסק משפחתי לכל דבר ועניין. בנימין נתניהו, איש שמוכן לפרק את קורות התמך של המדינה ולמכור את הברזל ברחוב, רק כדי לא לפנות את כיסא ראש הממשלה. לצידו, שרה ויאיר, יושבים ביציע הכבוד, מצייצים רעל, מטנפים ומפלגים, בזמן שהעסק עולה באש. הם לא באו לנהל מדינה, הם באו לרוקן את הקופה ולשרוף את המועדון על יושביו. שרה כבר אמרה שאין לה בעיה שהמדינה תישרף.
ומתחתיהם עובדים במרץ קבלני הביצוע. פירומנים עם תעודת זהות כחולה ורכב שרד. בן גביר וסמוטריץ׳ ששופכים ג׳ריקנים של בנזין על כל חלקה שעוד נשארה יבשה. פוליטיקאים חרדים שמפרקים את התשתיות, מנתקים את החשמל והמים, כדי לקחת הביתה את מה שאפשר רגע לפני שהתקרה קורסת על כולנו.
ומקהלת הניצבים שמלווה אותם: טלי גוטליב שצורחת מול כל מיקרופון פתוח, ניסים ואטורי שמוכיח שהרף תמיד יכול לרדת נמוך יותר, מאי גולן שמרססת גזענות בכל ועדה, ועידית סילמן שפשוט דואגת לעמוד בצד הנכון של הבופה כשהמדינה נשרפת. חבורה שקיבלה לידיים את המפתחות של המדינה והפכה את הכנסת לזירת בוץ של טמטום וקיצוניות.
ולכל מופע החורבן הזה יש גם זרוע תקשורתית שמלווה אותו בשידור חי. ערוץ 14, ערוץ תעמולה ממשלתי על מלא, שמתפקד כשופר שמלקק לביבי מסביב לשעון.אולפנים שכל תכליתם היא ללבות את האש, להנדס קיטוב ולטפח קנאה, והכל עטוף באצטלה מזויפת וצינית של דת ומסורת. הם שופכים דלק מילולי על המדורה כל ערב בפריים טיים, רק כדי לוודא שהשנאה תבעיר את המסך ואף אחד לא ינסה בטעות לכבות אותה.
ואז אתה מסתכל הצידה, מחפש מישהו שיעצור את זה. איזשהו מבוגר אחראי שיגיד עד כאן. אתה מוצא את בוז׳י הרצוג. נשיא שעומד מול הלהבות ומשאית הכיבוי, ומציע פשרה היסטורית: ״בואו נסכים שהאש תשרוף רק את הסלון והמטבח, וככה נשמור על אחדות העם בחדר השינה״, פשרן כרוני. ובני גנץ? עציץ. עומד בפינה, עד הברכיים באדמת שתילה, שותק, ומדי פעם משיר עלה על הרצפה.
זה לא ט׳ באב של פעם. הפעם אין שום צבא זר על החומות. זה אנחנו עושים לעצמנו, במו ידינו.
אבל כאן בדיוק מסתתר ההבדל הגדול. בגלל שהחורבן הזה הוא פרויקט פנימי, גם העצירה שלו תלויה אך ורק בנו. אין פה גזירת גורל.
בעוד שלושה חודשים יש בחירות. אלו לא עוד בחירות; זו נקודת היציאה ממסלול ההתרסקות. זאת ההזדמנות, ואולי האחרונה בהחלט, לקחת את המפתחות מידי הפירומנים. להעיף הביתה את מי שהדליק את האש, את מי שבזז את הבית, ואת העציצים שעמדו מהצד ושתקו. שם, מתוך הקלפי, יכולה וצריכה להתחיל התקומה מחדש של ישראל.
לצפיה בראיון של אמיר עם שלומי אלדר:
לקריאת טורים נוספים של אמיר שפרלינג:
