החזירו את הריבונות לעם ! קוראים דן נחמן ומושיק קוברסקי בטורם "ברגל ימין"

.

מושכלות יסוד: במשטר דמוקרטי הציבור בוחר את נציגיו. אי ההסכמה בציבור מתורגמת באופן יחסי למבנה הכנסת, אשר תוך כדי פשרות ואיזונים מביעה אימון בממשלה. מרגע שמונתה הממשלה, תפקידה ליישם את המדיניות המייצגת את רוב הציבור, כמובן, מבלי לפגוע בחוקים הקיימים או תוך כדי חקיקת חוקים חדשים.

לצורך הביצוע נעזרת הממשלה בפקידים: בכירים וזוטרים, מבריקים וממוצעים, חרוצים ועצלנים. להבדיל מהנבחרים, רוב הפקידים נמצאים בתפקידם שנים רבות, יש להם קביעות תעסוקתית מוגנת, והם לא חייבים דין וחשבון לציבור. זוהי המסורת הציבורית שינקנו מהמנדט הבריטי ששלט פה עד 1948, מסורת שבאה לביטוי מזוקק ומצחיק בסידרת הטלויזיה "יס מיניסטר" הזכורה למבוגרים שבינינו.

כל אדם שאיננו תמים או מנותק מבין שאף אדם, אף אחד, אינו מלאך שרת. מוסריותו של פקיד, ויהא אפילו פרקליט בכיר או ראש אגף במשרד ממשלתי, אינה עולה בממוצע על זו של שר או חבר כנסת. ייתכן שהוא מבין יותר בנושאים המקצועיים בהם הוא מטפל, אך אין יסוד להניח שהוא מבין יותר לגבי המטרות האסטרטגיות ארוכות הטווח של המדינה והשלכת פעולות הממשלה עליהן.

אבל, יש הבדל תהומי אחד בין נבחר הציבור לבין הפקיד: הנבחר יעמוד שוב לבחירה. לפקיד יש קביעות. הבדל זה מיתרגם לכך שנבחר הציבור עתיד לתת דין וחשבון על מעשיו להמוני בוחריו. עקב נוהג רע שהשתרש במדינת ישראל, הפקיד כמעט ואינו ניתן לפיטורין או להחלפה. לעומת זאת, לא ניתן לפקפק בכך שכל נבחר ציבור יודע שאם יכשל, הוא ישלם מחיר בקריירה שלו, ומהר.

עוד הבדל משמעותי הוא הניראות. נבחר הציבור נמצא כל הזמן בעין הציבורית וכל מעשה או דיבור שלו נבחנים בזכוכית מגדלת תקשורתית (שבדרך כל מגדילה את השלילה ומקטינה את החיוב, לצרכי רייטינג). הפקיד, לעומת זאת, נמצא בדרך כלל באנונימיות מוחלטת ופעולותיו לא ידועות לרוב הציבור.

בארה"ב, משנכנס מימשל חדש, רוב מכריע של הפקידים הבכירים מגישים את התפטרותם באופן אוטומטי כדי שהשרים, הממונים ע"י הנשיא, יוכלו לבחור לעצמם את כל הצוות הבכיר. בישראל, לעומת זאת, השר יכול אמנם למנות מנכ"ל ומספר משרות אמון, אך מעבר לכך הוא חייב להעזר בצוות הקיים והותיק. לדוגמא, במשרד האוצר, השר הנכנס יורש צוות של מעל 10 פקידים ברמת מנכ"ל שאותם אינו יכול להחליף והם אינם כפופים למנכ"ל המשרד אותו הוא מינה. אפילו יצחק רבין ז"ל הגדיר את הבעייה היטב בכינויו הבלתי נשכח "הפוגלים שבאוצר".

בדמוקרטיה אמיתית, תפקיד המנגנון הפקידותי לעזור לשרים למלא את תפקידם. מותר לו לייעץ, להתריע, להסביר, להציע חלופות, אך בסופו של דבר, משנתקבלה ההחלטה, הוא חייב לבצע את עמדת השר והממשלה. אם אינו שלם עם ההחלטה ומרגיש שאינו יכול לבצעה, עליו להתפטר. הדלפות, עיכובים, מקלות בגלגלים, גיוס חשאי של רוב נגדי – כל אלו אינן דרכי פעולה לגיטימיות, ומי שמבצע אותן חייב להיות מפוטר מיידית.

גם יועץ משפטי הוא פקיד. אכן, תפקידו לדאוג לכך שדברים יתבצעו בהתאם לחוק, אך מי שקובע בסופו של דבר אם אכן הפעולה חוקית צריך להיות בית המשפט (ועל כך מאמר נפרד). יועץ משפטי, כשמו כן הוא – יועץ. עליו לשמש כעורך הדין של המשרד והשר ולהגן עליהם בפני גורמים חיצוניים, לסייע לשר לבצע את פעולתיו בצורה חוקית, ואם איננו מסוגל או רוצה לבצע זאת, להתפטר. זו גם הסיבה שראוי שיועץ משפטי יהיה מישרת אמון של השר שיוכל להחליפו במידת הצורך. בסופו של יום, החלטות השר תיבחננה ע"י בית משפט, מוסד שהוא חלק מרשות נפרדת ועצמאית, הרשות השופטת. בקדנציה של מר מנדלבליט, היועמ"ש הנוכחי, נתקלנו ביותר מדי מקרים בהם היועץ סירב להגן על החלטות שרים בממשלה בפני בית המשפט ואף מנע מהם ייצוג חלופי. החלטות היועץ, שיש להן השפעה מכרעת, צורמת במיוחד כשזוכרים שהחוק איננו תמיד חד משמעי וגם בבית משפט יש לעיתים חילוקי דעות בין השופטים. 

בישראל נבחרי הציבור איבדו את יכולת המשילות. זהו תהליך רב שנים שאשמים לו גורמים רבים. מנחם בגין, אביר הדמוקרטיה, האמין, ברוב תמימותו הפוליטית, כי שמירת המנגנון הפקידותי לאחר המהפך ב-1977 היא הדבר הנכון. התוצאה האיומה היתה אימפריאליזם כוחני שנושא הדגל שלו היה אהרון ברק, תחילה כיועץ משפטי ואחר כך כשופט עליון ונשיא בית המשפט העליון. בסדרת החלטות ופסקי דין, שחלקם תקדימיים ונעדרי בסיס חוקי, שלל ברק מהנבחרים את כוחם וכך גם מהציבור את ריבונותו (עוד בספרים המצויינים "הארנק והחרב" של חתן פרס ישראל פרופסור דניאל פרידמן ו"מפלגת בג"ץ" של עו"ד שמחה רוטמן).

התקשורת, מבחינתה, עשתה הכל כדי לייצר לנבחרי הציבור, או כפי שהם נקראים בגנאי "הפוליטיקאים", תדמית שחורה של בורים וחסרי השכלה והבנה, בעוד שהגוף חסר הפנים של "הגורמים המקצועיים", שבדרך כלל גם מצוטטים באופן אנונימי, קיבל תדמית לבנה כשלג וכל שיקוליו הוצגו כטהורים. אין דבר רחוק יותר מן המציאות. יש אכן גורמים מקצועיים שדואגים למדינה, אך כמו כל אדם סביר, גם אותם מנחה פעמים רבות האגו, שכרון הכוח וכמובן דעותיהם הפוליטיות מהבית, שלא תמיד עולות בקנה אחד עם דעותיו של הנבחר. ההבדל הגדול, כפי שצויין קודם, הוא שלהבדיל מנבחר הציבור, הם לא נושאים באחריות.

כולנו נחשפנו לאחרונה לעימות מתוקשר ומכוער בין שר האוצר ישראל כץ לבין ראש אגף התקציבים המתפטר, שאול מרידור. האחרון חשב, בטעות, שהוא השר שקובע את המדיניות. הרקע היה אי הביצוע של צעדים דחופים והכרחיים שקבע השר לצורך סיוע לציבור בזמן המשבר. השר דרש לבצע, הפקיד עיכב והפריע, השר התכוון לפטר, והפקיד התפוטר. ההתפטרות הייתה הצעד הנכון, הגם שנעשה בלית ברירה עקב נחישותו של השר. בודאי שכל אלו שנזעקו להגן על הפקיד שסרח לוקים בחוסר הבנה בסיסי של המשטר הדמוקרטי. הציבור הרחב נחשף כאן, אולי בפעם הראשונה, למנגנון הפקידים האפרורי שלעיתים נמצא בתפקיד הודות לייחוס משפחתי ורואה במשרד הממשלתי את ביתו הפרטי ואחוזת משפחתו (תזכורת לדברי השופט העליון מישאל חשין ז"ל).

על סף השנה החדשה אנו קוראים להחלת ריבונות תרתי משמע. לא רק במישור המדיני, אלא גם במישור המשילותי. העם בוחר את נציגיו על מנת שמדיניות שהרוב תומך בה אכן תבוצע. לא ייתכן ששכבה חסינה של פקידים ומשפטנים, שרואה את עצמה מעל השרים, תפריע ותעצור את ביצוע מדיניות זו בכלים ביורוקרטיים. חייבים לתת לנבחרי העם את הכלים הראויים לבצע את המדיניות, על פי החוק. עליונות החוק והבחירה הדמוקרטית הם סיסמאות של הימין, לא פחות מאשר של השמאל. אנו רק דורשים שהם יתקיימו בצורה הוגנת, שוויונית, ושקופה. כך תוחזר הריבונות לעם.