היכל הניצחון המוחלט. קניתם כבר כרטיסים?

"היכל הניצחון המוחלט", נכתב על שלט הכניסה, בגדול כזה. ומתחת: בית המורשת הלאומית של ארץ ישראל. "ברוכים הבאים ו'2, בית ספר סמוטריץ'!", המדריכה סימנה לחבורה להתקדם.

"ואווו", "שיוו", קריאות התפעלות נשמעו. אנשים תמיד הגיבו ככה כשפגשו את היכל המורשת הלאומית. זהבים, קריסטלים, שנדלירים, שטיחי קיר. ובין לבין תמונות שמן ופסלי שיש ענקיים. כולם של המשפחה העליונה.

"את הבית הזה, שמוקדש לשליט העליון הראשון", המדריכה פרסה ידיה, "הקים כהוקרה בנו, שירש אותו".

"איך היה השליט העליון הראשון?", אחד הילדים שאל. את השם המפורש, ב.נתניהו, לא היה נהוג לומר.
"איזה שאלה יפה ומרגשת", עיני המדריכה הוצפו. "אבא. במילה אבא. לא, אם צריך לבחור מילה, זו תהיה אחריות. ודוגמה. אהבה לכל בני העם, גם אם סרחו. עטף את כולם כמו גוזלים. איחד. אה, ואדיבות. חמלה. לב טהור, כמובן". גבה רעד מהתרגשות.

כמה ילדים צחקקו. אחת הבנות, בארית, ניסתה לחשב בראש אם המדריכה מספיק זקנה כדי לומר שהכירה את המנהיג העליון. זה לא ממש הסתדר אבל היא שתקה. ככה אמא תמיד אומרת, שעדיף לשתוק.

*

בואו אחריי, המדריכה הובילה את ו'2 אל מרחב נדיב שהוקדש כולו לניצחון.
מוזר. מלחמת 50 השנה מול מרצחי החמאס, זו שבגינה הוכרז מצב חירום, ובוטלו הבחירות, ובוטלה האופוזיציה, ובוטלו בתי המשפט, וכל שאר התפקידים מעכבי הניצחון, טרם הסתיימה. ובכל זאת הישגיה הוצגו לראווה. "נמחץ את האויב", נשמע בלופ הבריטון של המנהיג העליון באחד הסרטונים ברקע.
בארית בהתה בעצב. אתמול גם אחיה השני גויס. רק בן 15. לאחרונה שוב הורד גיל הגיוס. אף על פי שבחדשות שמעה מישהו שמבטיח, "אנחנו כפסע".

*

על אחד הקירות התנוססו תמונות מבצעיות מחיסול האויבים. סינוואר, מוחמד דף, נסראללה, כאלה. המדריכה פסעה אליהן בצעדים מהירים. "נס אחרי נס", טפחה על הקיר, "והכל בחסד השליט העליון".
"מה באמת קרה ב־7 באוקטובר של לפני 50 שנה?", שאל ממושקף מאחור.

"זה משהו שכל אזרח אמור לדעת", המדריכה נזפה, "בשתי מילים: צבאות ערב הסתערו. ראשי הביטחון של ישראל הצטרפו. כולם נגד המנהיג העליון. והוא, כשומר הסף האחרון, כעוף החול, נלחם במחוללי האסונות. היו שהסתתרו בבונקרים, שחשבו על הכיסא, הוא הסתער, נאמן לעמו".

"אז נחטפו אנשים ב־7 באוקטובר או לא", אחד הילדים לא התאפק. "כי אני מכיר מישהו שאבא שלו...".

המדריכה קטעה אותו מיד. "אגדה", קבעה, "היו חטופים בדיוק כמו שהיו שטענו שהייתה מדינה בשם קטאר. או יישוב שקוראים לו ניר עוז".

*

הם המשיכו. עצרו ליד תמונות בשחור־לבן. היועמ"שית בהרב־מיארה, נשיא העליון עמית, ראש הממשלה אהוד ברק ועוד אינספור דמויות. מלמעלה נכתב "ראשי הדיפ סטייט".

"מורדי המלוכה", קולה של המדריכה רעד. ניכר היה שהיא נסערת. "הינה אלו שבגללם המדינה תקועה. שהכלכלה אבודה. שאין משילות. שבגללם המלחמה נמשכת כבר 50 שנה. האחראים לכישלונות".

בארית לא הייתה יכולה לשתוק. היא נולדה למלחמה, מעולם לא הכירה משהו אחר. אבל את הטיפוסים האלה לא פגשה אף פעם. איך הגיוני שבגללם האחים שלה נשלחו למלחמה?

"שקר", צרחה.
שקט השתרר. איש הביביטחון שעמד בצד הזדקף, ופסע שני צעדים לכיוונה. המדריכה נאלמה לרגע. ואז התעשתה. "תראו", פרצה בצחוק היסטרי, מאולץ כזה, "עוד אחת שרוצה להיות פה על הקיר".

מתפרסם היום ב- ידיעות אחרונות Yedioth Ahronoth