המתיקות הקיומית של הטמטום !
17.11.26 / 19:51
על המרוקאי שהפך לרמטכ"ל, האשכנזי שהפך לספרדי, ההגמוניה שתמיד יוצאת מנצחת
ניקי שמעון עשור, עיתונאי ופעיל חברתי שגדל בקריית שמונה (והתגייס לצה"ל יחד עם איזנקוט, ישנים באוהלים שכנים בבקו"ם...) משיב כאן לד"ר אבישי בן חיים וחבריו מהימין שיצאו במקהלה כנגד איזנקוט.
המתיקות הקיומית של הטמטום !
על המרוקאי שהפך לרמטכ"ל, האשכנזי שהפך לספרדי, ההגמוניה שתמיד יוצאת מנצחת
ניקי שמעון עשור, עיתונאי ופעיל חברתי שגדל בקריית שמונה (והתגייס לצה"ל יחד עם איזנקוט, לאוהלים שכנים בבקו"ם...) משיב כאן לד"ר אבישי בן חיים וחבריו מהימין שיצאו במקהלה כנגד איזנקוט.
------
ב-16 באוקטובר 2018 קמה אורנה פרץ, תושבת קריית שמונה, ושאלה את בנימין נתניהו על שירותי הרפואה בעיר שלה. "את פשוט לא מעניינת, את משעממת אותנו", השיב לה ראש הממשלה.
אורנה נעלבה. ובצדק. היא הייתה תומכת ליכוד, אישה שהאמינה בנתניהו. היא לא באה להפיל ממשלה. היא רצתה לדעת מדוע תושבי קריית שמונה צריכים להילחם על מה שתושב תל אביב מקבל כמובן מאליו.
כעבור שנה התפייסו. נתניהו הזמין אותה ללשכתו, התנצל על הפגיעה והודיע לה שהיא דווקא מעניינת אותו מאוד. אורנה חזרה להביע בו תמיכה. יש משהו יפה במחילה. ויש משהו עצוב בכך שאזרחית נאלצת לעבור דרך עלבון אישי כדי ששאלתה הציבורית תישמע.
אני מקווה שאורנה יצאה מהפגישה מאושרת. אני רק תוהה אם גם מצב הרפואה בקריית שמונה יצא ממנה בריא יותר.
***
בשפרינצק 48, הבלוק שבו גדלתי, לא הכרנו את המילה הגמוניה. הכרנו את האיש שקובע. הוא ישב במשרד העבודה, בעירייה, במשרד השיכון. לפעמים היה מנהל בית ספר. לא היה צריך לדעת איך קוראים לו. הספיק לדעת שבידיו המפתח.
ההורים שלנו באו ממרוקו. הם הביאו איתם שפה, פיוטים, אמונה, אוכל וחוכמת חיים. המדינה, מצדה, השתדלה להסביר להם היכן מקומם. כך למדנו שהמרחק בין קריית שמונה לתל אביב אינו נמדד רק בקילומטרים. הוא נמדד גם במספר הפעמים שאדם צריך להסביר מדוע מגיע לו.
שנים אחר כך ד"ר אבישי בן חיים ממחזר את השמות שאני נלחמתי בהם ונגדם: "ישראל השנייה", "טעוני טיפוח", כבר ב-86 טענתי וחוללתי סערה: "אנחנו ישראל השלישית - אנחנו לא דור כנוע, אנחנו רוצים חלק בשלטון, בהנהגה. קראתי לצדק חלוקתי - חלוקת משאבי הטבע ותקציבי המדינה." גדי איזנקוט הוא המימוש של התפיסה הזו של הפיכת "המרוקאים" ממקופחים לאלה שמנהיגים ואחראים על קיומנו כמדינה וחברה.
התפיסה של בן חיים ודומיו - אינה מתוקה, היא משמרת את טעוני הטיפוח וישראל השנייה - כמשאב פוליטי, הוא לא רוצה באמת שוויון - הוא רוצה "שהחמורים" ימשיכו לסובב את גלגל המשאבה בבאר המתוקה - עם חוסמי עיניים.
צריך לומר לזכותו של בן חיים דבר חשוב. הוא לא המציא את הקיפוח. גם לא את ההתנשאות האשכנזית, את ההסללה לחינוך מקצועי או את המחסומים שניצבו בפני מזרחים שביקשו להתקדם. הפצע היה אמיתי. אלא שיש הבדל בין מי שמבקש לרפא פצע לבין תיאוריה שאינה יודעת מה לעשות עם אדם שהפצע שלו הגליד. וכאן מתחיל הסיפור שלנו להסתבך.
***
גדי איזנקוט הוא בן למשפחה שעלתה ממרוקו. הוא גדל באילת, התגייס לגולני, טיפס בסולם הפיקוד והגיע עד ללשכת הרמטכ"ל. מדינת ישראל הפקידה בידיו את ביטחונה. מטוסים, טנקים, חיילים, סודות גרעין, מלחמות והכרעות שעלולות להסתיים בבתי קברות.
אבל כאשר האיש הזה מבקש להנהיג את המדינה בדרך פוליטית אחרת, מתברר שיש מי שחושדים שאינו מנהל אפילו את מחשבותיו. אבישי בן חיים הסביר שההגמוניה בחרה באיזנקוט כדי לממש מדיניות אנטי-מזרחית. ינון מגל הרחיק לכת וכינה אותו "קוף" שמאחוריו עומדים אשכנזים אליטיסטים. אחר כך הסביר שהתכוון לאדם שמפעילים אותו, ולא לכינוי גזעני.
איזו הקלה. לרגע חששנו שמדובר בעלבון עדתי. מתברר שרק שוללים מאדם ממוצא מרוקאי את עצמאותו.
פעם אמרו למזרחי שהוא אינו מסוגל להיות מפקד. היום, אחרי שהיה רמטכ"ל, אומרים לו שאינו מסוגל לפקד על עצמו. הדרגות השתנו. הפטרונות נשארה.
מובן שמותר להתנגד לאיזנקוט. מותר לחשוב שמדיניותו שגויה, ששותפיו אינם ראויים או שהחלטותיו מסוכנות. אם האיש טועה, צריך להראות היכן טעה. לא לחפש מאחוריו אשכנזי שמחזיק בשלט.
***
ואז בא יעקב ברדוגו והודיע שבנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הספרדי הראשון של ישראל. אני מודה שבשפרינצק 48 היינו צריכים לשבת בשביל לשמוע דבר כזה.
אצלנו, מי שרצה להיות מרוקאי היה צריך לפחות אבא או אמא ממרוקו. בדרך כלל גם סבתא שהייתה מסוגלת להיעלב ממנו בערבית, בצרפתית ובעברית, לפעמים באותו משפט. מתברר שהפוליטיקה הישראלית התקדמה. כיום אפשר לקבל אזרחות מרוקאית רגשית בלי לצאת מהליכוד.
אין שום פסול בכך שאשכנזי ייצג מזרחים. אדם אינו חייב להיוולד לתוך מצוקה כדי להבין אותה. כשם שמזרחי אינו חייב להיות דתי, ימני או מסורתי כדי להישאר מזרחי.
אבל כאן מתגלה פלא סוציולוגי. נתניהו, שגדל בביתו של היסטוריון, למד בארצות הברית וצמח בלב האליטה הישראלית, יכול להפוך לסמלה של ישראל השנייה. ואילו איזנקוט, בן העולים ממרוקו שצמח מן הפריפריה, נעשה חשוד בשירות ההגמוניה.
ההסבר, כמובן, הוא שמזרחיות איננה רק מוצא. היא גם תודעה פוליטית. יפה. אבל מי מחלק את התודעות? מי החליט שמרוקאי המצביע לנתניהו משוחרר מן ההגמוניה ואילו מרוקאי המתנגד לו לכוד בציפורניה?
הרי אם זה המבחן, אפשר לחסוך את כל המחקר הסוציולוגי. די לפתוח את תוצאות הבחירות.
***
לעלבון יש תכונה מופלאה: הוא מסוגל להישאר טרי גם אחרי חמישים שנה. אדם יכול להצליח, להתעשר, להגיע לעמדת כוח ועדיין לזכור בדיוק כיצד השפילו את אביו בלשכת העבודה. יש לכך סיבה טובה. העלבון אינו רק זיכרון. הוא חלק מן האופן שבו אנחנו מבינים מי אנחנו.
אבל כאשר העלבון נעשה יסוד הזהות הפוליטית, קורה דבר מסוכן. מי שמבטיח להגן עלינו מפני השפלה מקבל לפעמים חסינות מפני ביקורת. כל ביקורת עליו נשמעת כאילו היא מופנית אלינו. כל חקירה נגדו נתפסת כהמשך הרדיפה שלנו. וכל אדם מהמחנה שלנו שמעז לחלוק עליו עלול להפוך לחשוד.
זהו המקום שבו מתחילה המתיקות הקיומית של הטמטום. לא טמטום של מזרחים. לא של ימנים. לא של אנשים שלא למדו באוניברסיטה. הטמטום הזה משותף לכל בני האדם, לרבות פרופסורים שיודעים לצטט את קאנט אבל אינם מוכנים להקשיב לשכן מהקומה השנייה.
זוהי הנחמה שבוויתור על הספק. העונג המתוק של הידיעה שהצדק תמיד איתנו, שהכישלון תמיד באשמת מישהו אחר, שאין צורך להחליף את המנהיג משום שהבעיה לעולם אינה בו.
אריך פרום כתב על הפחד מפני החירות. בני אדם רוצים להיות חופשיים, אבל החירות מחייבת אותם לחשוב, לבחור ולשאת בתוצאות. הרבה יותר נעים להרגיש שייכים.
לכלא הזה אין בהכרח סורגים. לפעמים יש בו דגלים, שירים, ארוחות שבת ואהבה גדולה למנהיג.
***
בן חיים טוען שישראל השנייה השתמשה בנתניהו כדי לצבור כוח, יותר משהוא השתמש בה. זו טענה רצינית והיא ראויה למבחן רציני. נניח שהמזרחים אכן השתמשו בנתניהו. מה קיבלו תמורת השימוש? כמה כוח פוליטי הפך לכוח כלכלי? כמה נאמנות הפכה להשכלה? כמה שנים בשלטון הפכו להזדמנות שווה לילד בקריית שמונה?
אלה שאלות שאין להן תשובה במשפט אחד. ממשלות רבות, מימין ומשמאל, נושאות באחריות לפערים. אבל מי שמציג את השליטה הפוליטית כמכשיר של שחרור חברתי חייב להסכים שנבחן גם את תוצאותיה.
אצלנו במכולת לא היו מסובכים כל כך. אפשר היה לרשום בהקפה. אפשר היה לדחות תשלום. אבל בסוף בעל המכולת היה פותח את המחברת ושואל כמה נשאר לשלם.
בפוליטיקה הישראלית המחברת פתוחה עשרות שנים. רק שבכל פעם שמבקשים לראות את החשבון, מישהו מתחיל לדבר על ההגמוניה.
***
וכאן אני חוזר לאורנה פרץ. אני לא יודע מה הרגישה כשישבה מול נתניהו בלשכתו. אולי שמחה. אולי התרגשה. אולי באמת סגרה מעגל. והרי מותר לה.
היא רשאית לסלוח לו. היא רשאית לבחור בו שוב. היא רשאית אפילו לחשוב שהוא ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה לישראל. בדיוק כפי שגדי איזנקוט רשאי לחשוב אחרת. זו אינה סתירה. זו חירות.
הבעיה מתחילה ברגע שמישהו מחליט שאחת הבחירות האלה היא ביטוי לכבוד מזרחי והאחרת היא הוכחה לשעבוד מזרחי. כי כך מחליפים פטרונות אחת בפטרונות אחרת.
פעם היה פקיד שהחליט איזה מקצוע מתאים לילד ממרוקו. היום יש פרשן שמבקש לקבוע איזו השקפה פוליטית מתאימה לו. הפקיד לפחות לא קרא לזה שחרור.
***
אני נזכר בהורים שלנו בקריית שמונה. הם לא רצו שנהיה ישראל השנייה לנצח. הם לא חלמו להוריש לנו את הקיפוח כמו שמורישים דירה, כלי כסף או מתכון לספינג'. הם רצו שנלמד, שנתקדם, שנהיה רופאים, עורכי דין, מפקדים ואולי, אם נרצה, גם ראשי ממשלה.
לא כדי שנהיה מרוקאים טובים. כדי שנהיה אנשים חופשיים.
לכן, הוויכוח עם אבישי בן חיים אינו על עצם קיומה של הגמוניה. היא התקיימה, השפיעה, לעיתים גם פגעה. הוויכוח הוא על השאלה מתי מסתיים המאבק נגדה ומתי מתחיל השימוש בה כדי להסביר מדוע איננו רשאים לחשוב אחרת.
כי אם מזרחי שהגיע עד לשכת הרמטכ"ל עדיין זקוק לאפוטרופוס פוליטי ואילו אשכנזי שצמח בלב האליטה יכול להיחשב למייצגה של ישראל השנייה, אולי הגיע הזמן לבדוק מי בדיוק מחזיק במפתחות של התיאוריה הזאת.
אולי גם הגיע הזמן להפסיק להתפעל מכל מנהיג שמסביר לנו כמה אנחנו חשובים לו. אורנה פרץ כבר קיבלה את החיבוק שלה. היא ביקשה חדר מיון לא חיבוק
אפילוג: שני אוהלים בבקום
ב-19 באוקטובר 1978 ישנתי באוהל בבקו"ם. באוהל הסמוך ישן בחור בשם גדי איזנקוט. התגייסנו באותו יום. אני הגעתי מקריית שמונה, הוא מאילת. שנינו בנים למשפחות שעלו ממרוקו. אני הלכתי לצנחנים, הוא לגולני. לא הכרנו זה את זה. אני מניח שגם ההגמוניה עדיין לא ידעה מה לעשות איתנו.
שנים אחר כך קראתי שההיסטוריון הבריטי מקס הייסטינגס ייחס לבנימין נתניהו אמירה משנות השבעים, שלפיה חיילי גולני, שרבים מהם מזרחים, טובים כל עוד מפקדים עליהם "קצינים לבנים". אינני יודע אם נתניהו אכן אמר את הדברים בדיוק כך. אני יודע מה קרה לבחור מהאוהל הסמוך.
הוא הלך לגולני. היה קצין. היה מפקד. היה רמטכ"ל.
כעבור כמעט חמישים שנה, כשביקש להנהיג גם את המדינה, שוב נמצא מי שהסביר שהמרוקאי הזה זקוק למישהו שיפקד עליו, הפעם קוראים לו אבישי בן חיים - הוא הפנים את "הדיכוי", כל כך הפנים שהפך חלק מהיד שמכה את המזרחי, את "המרוקאי" שלא יכול לכאורה להצליח בזכות עצמו.


