העיתונאי מערוץ 14 שי גולדן נשא נאום נוקב בכיכר החטופים, בערב ״שרים לשובם״. חובה לקוראו.

״אני ממעט מאד ללכת להפגנות ולעצרות פומביות, בטח שלא לנאום בהן. הסיבה היא שאני סבור שעל עיתונאי לדווח על ולסקר את העצרות ולא לקחת בהן חלק.

אבל הנושא הזה חשוב מדי, עקרוני מדי, גדול מדי בדברי ימי המדינה הזאת, מכדי שאוכל להרשות לעצמי להימנע מנקיטת עמדה ברורה ועשיית מעשה נחרץ, שעה שאולי בכוחי להועיל במשהו, אפילו במעט, לעניין הזה של השבת החטופים.

אני רוצה, ברשותכם, להקדיש זמן כדי לדבר על שלושה מושגים, שלוש מילים, שפיענוחם ופירוקם אולי יצליח להסביר את עמדתי בעד העסקה הזאת.

המילה הראשונה היא ״ברית״. לא חוזה. לא הסכם. אפילו לא ערבות הדדית, כי אם ברית.

מעשה הברית שזור לכל אורך קיומו של העם היהודי; למעשה, ממש מרגע היווסדנו. ברית בין הבתרים היא ההסכם המחייב מוסרית והיסטורית בין הקב״ה לבין עם ישראל. ה׳ אומר לעם ישראל: אתם תאמינו בי ותשמרו את חוקותיי ודרכיי, ואני אהיה לצידכם באשר תפנו.

עשרת הדברות - המסמך המשפטי המפורסם והחשוב ביותר בדברי ימי עמנו, ואולי האנושות כולה, נחקקו על לוחות הברית. כי לחוק ולחוקה ולדיברים אין ערך, אם אין ברית שמתקפת אותם. ברית בין האדם והעם לאלוהיו.

בדילוג נחשוני נעבור אל ימי הקמת המדינה. מדינה שמושתתת ועומדת על ברית יסודית ובסיסית מאד בין מדינת ישראל לבין אזרחיה - אתם תאכלסו את מדינת היהודים ותהפכו אותה לביתו של העם היהודי, והמדינה, מצדה, מתחייבת להגן ולשמור על כל אחד מאזרחיה; ואם חס וחלילה יאונה להם רע, וייפלו בידי אוייב, ישראל מתחייבת לעשות הכל, כולל הכל ומעבר להכל, בכדי לדאוג לו ולהשיב אותו לחיקה. ברית בין מדינת היהודים והישראלים, לבין היהודים והישראלים שמיישבים אותה כפועל יוצא של הברית - זה סיפורה של מדינת ישראל בתמצית. והברית פשוטה ובסיסית, והעקרון מקודש: יהודי לא יישאר לעולם בידי מפלצות ששבו אותו בגלל היותו יהודי וישראלי. זו הברית שנחתמה כאן. נקודה.

בואו נחזור ברשותכם לשבעה באוקטובר שנת 2000 (כן כן, השבעה באוקטובר), אז נסע סוחר הסמים הישראלי אלחנן טננבוים לבצע בבריסל עסקת סמים, אליה פותה על ידי אנשי חיזבאללה. הוא נחטף והוחזק בלבנון על ידי ארגון הטרור במשך שלוש שנים. בחלוף הזמן מאז שנחטף התחוור לציבור עיסוקו המפוקפק; אלא שראש הממשלה שרון פסק נחרצות, באחד מציטוטיו המפורסמים: ״לא מעניין אותי מה עשה טננבוים; אני לא אשאיר יהודי אצל החיות האלה״. אמר ועשה, ובשנת 2004 (בתאריך 11 בספטמבר. כן כן, שוב התאריכים האלה), הסכים שרון לשחרר 400 מחבלים תמורת טננבוים וגופות שלושה חיילינו שנרצחו ונחטפו בהר דב.

לאורך השנים הלכה מדינת ישראל מרחקים אדירים כדי לשחרר את אזרחיה שנקלעו לצרה - זכור לכולם המקרה של נעמה יששכר, שנתפסה כשברשותה מריחואנה על ידי הרוסים, ושוחררה לאחר שראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, עלה על מטוס, הפעיל את כל כובד משקלו והשפעתו אצל ולדימיר פוטין, והחזיר אותה ארצה במטוסו.

הסיבה ששרון, וגם נתניהו, הלכו מרחקים כה גדולים הייתה הברית. הברית הלא כתובה, אבל המוסכמת על כולם כתשתית לקיומנו כאן כישראלים, בין המדינה לאזרחיה - אנחנו נעשה הכל כדי להשיבכם הביתה. והכל כולל גם את המחיר של עסקה רעה, לא הוגנת, לא שיוויונית, אולי אפילו מסוכנת, שיש לבצע מהסיבה העיקרית - הברית. הברית הזאת, אשר מרגע שתופר או תעורער, תעמיד בספק את אחד היסודות החשובים ביותר לכינון ישראל.

המילה השניה היא ״מחיר״ - מדובר במילה אשר צורבת בגרון, ממש כמו ״עסקה״, שכן כיצד ניתן לקבוע תג מחיר על חייו של אדם, של יהודי, של ישראלי; וכיצד, בשם אלוהים, מבצעים בכלל עסקה על ילדים, נשים, קשישים וחיילות וחיילים? מדובר למעשה בסתירה פנימית מוסרית.

אבל הנה: נקבע המחיר. ציר פילדלפי. שיבת חמאסניקים לצפון הרצועה. הפסקת אש. הסגת כוחות. אין להכחיש - קשה מאד לבלוע את הגלולה הזאת; ועדיין: יש לבלוע אותה. מרה וצורבת ככל שתהייה. מהסיבה הפשוטה שאין מחיר גבוה מדי עבור ילדינו, נשותינו, הסבים והסבתות שלנו, והחיילות והחיילים שלנו. מרגע שמכירים בכך, מתפוגגת המילה ״מחיר״, ונותרת שאלה אחת בלבד אשר דורשת מענה: שבים הביתה, חיים או מתים, או נשארים בידי החיות האלה?

אלה שמתנגדים לעסקה שואלים, ובצדק, ״רגע, אבל מה עם מחיר האזרחים והחיילים אשר חס וחלילה ייחטפו או יירצחו על ידי משוחררי העסקה?״ ועל כך יש בידי להציע שתי תשובות: 1. האפשרות שהמחבלים המשוחררים יעסקו בטרור גבוהה בוודאי, ומן הסתם, גם עלול עיסוקם המפלצתי להביא לפגיעה בישראלים; אלא שבעוד הסיכון בשיחרורם ובקורבנות שעלול מעשה זה לגבות קיים בוודאי, הסכנה לחייהם של הללו שנמצאים עכשיו בידי החיות האלה - הסכנה הזאת היא ודאית. כל יום שעובר מקטין את סיכויינו להשיב אותם בחיים הביתה, אם בכלל; וגם אם הקורבנות העתידיים מוכרחים להיות משוקללים בחישובים, משקל הסיכון אינו עולה מוסרית על הוודאות המטלטלת שבמותם של החטופים האמיתיים, לא אלה שאולי - חס וחלילה - ייחטפו, כי אם של אלה שעכשיו עוברים עינויים ומעשי אונס. הם בסכנה עכשיו. ולכן עכשיו יש לחלצם.

2. אם ישראל אומרת לאזרחיה שנסיגה מציר פילדלפי וכו׳ תביא בוודאות לשבעה באוקטובר הבא, אזי היא גם אומרת לאזרחיה שאין בכוחה להגן עליהם, וכי האחיזה בציר פילדלפי חשובה יותר מחיי 108 ישראלים. סלחו לי, אבל על ישראל למצוא דרך למנוע את השבעה באוקטובר הבא, עם או בלי אחיזה בפילדלפי; ועל ישראל להשיב את חטופיה עכשיו, שאם לא כן - היא מעבירה מסר מסוכן מאד לאזרחיה: אין בכוחי להגן עליכם עוד; ואם חס וחלילה תיפלו בידי מחבלים, נמדוד את מחירכם ונחליט אם אנו מוכנים לשלם אותו. והנגזרת שעולה מכך היא שישראל מפרה את הברית בינה לבין אזרחיה, ואומרת להם שמחוייבותה להם היא על תנאי. בכפוף למחיר. ואיזה יהודי יסכים לראות במקום שמתמחר את שווי חייו בית בטוח לו ולילדיו? אני בטח לא.

״זמן״ - זו המילה השלישית; הזמן שחלף מאז השבעה באוקטובר. הזמן שחלף מאז האונס האחרון, מההוצאה להורג האחרונה, מההתעללות, מטמינת הגופה במקום בו אולי לא תימצא לעולם. הזמן שחולף עכשיו כאן, ועובר כאן ועכשיו, עלינו ובינינו בתל-אביב המוגנת והבטוחה; לבין הזמן שעובר וחולף עכשיו בעזה. במנהרות. במרתפים. בדירות האונס וההתעללות. הזמן שם שונה מהזמן כאן. יום אחד בידי החיות האלה אינו ניתן לאומדן בכלל במושגי הזמן שלנו כאן. והזמן משחק לרעתם. כל רגע עלול להיות הרגע בו יוצאו להורג. כל רגע בו אנו מתמהמהים הוא אולי רגע בו אחת מבנותינו נאנסת. כל רגע בו אנו משתהים הוא רגע בו כפיר ביבס לומד ללכת ולדבר ולחיות ולהיות, בשבי המפלצות האלה. אז אין זמן. כי הזמן הוא יחסי. וכי הזמן הוא מצרך נדיר מאד, ממש כמו חמצן ומים, עבור החטופים. ולכן, הסבלנות במקרה הזה היא מן השטן. והחיפזון והתכיפות הם ההבדל אולי בין חיים למוות, בין גיהינום לבין שיבה הביתה.

כן, ספגנו מכה איומה. כואבת. היסטורית - בלתי נתפשת ממש - בשבעה באוקטובר. ויהיה עלינו לתקן את מה שקולקל כאן בהפקרות ורשלנות וטפשות ויוהרה שכזאת. והתיקון מוכרח להתחיל, וייתאפשר, רק, ואך ורק, כאשר ישובו החטופים. כי מחיר הישארותם שם, יהיה ההישג הצבאי שמנגד אשר יהיה, יהיה מחיר שהחברה הישראלית לא תוכל לעמוד בו. לא נוכל להשתקם כעם, כחברה, כמדינה, כיהודים, אם החטופים לא ישובו. ואת מה שקלקלנו יהיה עלינו לתקן, והדרך לתיקון עוברת דרך תחנה אחת קודם לכל - השבת החטופים.

כולם, מחציתם, בודדים מהם; את מי שניתן לחלץ כעת בעסקה - מוכרחים לחלץ. אחרת לא נצליח לעולם להיחלץ מהשבי בו כולנו שוהים; ממרתפי הגיהינום בהם כולנו נגמרים לאט לאט מאז השבעה באוקטובר.

נתניהו, לך לעסקה הזאת. למרות שהיא רעה. למרות שהיא בעייתית. כי האלטרנטיבה גרועה בהרבה. גרועה בהרבה מנסיגה מציר פילדלפי. גרועה בהרבה משחרור מחבלים. האלטרנטיבה היא התפרקותה של ישראל. וזה מחיר שאני מקווה שמוסכם על כולם שלא נוכל לשלם, ואסור לנו לשלם לעולם.״