"שמע ישראל" . ורדית לוי כותבת על תחושותיה ואמונתה, בצל הטרגדיה בירושלים, התאונה בה נהרגו בת דודתה וילדותיה

לקוראינו:

ורדית לוי הינה אחיינית שלי, בתה של אחותי הגדולה, מחנכת וסופרת. קוראינו כבר מכירים אותה מן הטור השבועי שלה כאן באתר. טור  מיוחד במינו וכתוב להפליא, על "פרשת השבוע" . אלא שאתמול נהרגה בת דודתה, הלא היא אחייניתי שושי, בתה של אחותי הצעירה ממני, תזכה לחיים ארוכים. שושי ז"ל נהרגה  יחד עם בנותיה חיה שרה וחנה זכרונן לברכה, בתאונה המחרידה שזעזעה כל מי שלב פועם בחזהו.

אתמול בבוקר התיישבה ורדית אל המקלדת וכתבה את הטור הבא, המבטא את אמונתה העזה. אמונה מוחלטת ונטולת ספקות, בה אני יכול רק לקנא. 

אבי בן דוד

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ירח יפהפה של ט"ו באב הזריח אמש באור יקרות, צובע באור רך את פניהם המאושרות של חתנים וכלות שבחרו להינשא בחג האהבה היהודי. ובערב השמח הזה כשאנשים רבים מבלים, חוגגים, נערכים בקניות לתחילת השנה, אירע אסון כבד בירושלים. אוטובוס הידרדר ומחץ את מי שנקרה בדרכו. הספקנו לשמוע שנהרגה אישה ואיתה שתיים מבנותיה הקטנות, שמענו שיש פצועים, והלכנו לישון בלב כבד.הבוקר התבשרנו בבשורה הנוראה שמדובר בבת דודתי מאופקים, שושי, בתם של דודתי האהובה אתי ודודי היקר יעקב שייבדלו לחיים טובים וארוכים.

כותבת עכשיו באצבעות רועדות ולב שממאן להאמין. 

הייתכן? הייתכן ששושי, מלאת החיים בעלת הלב הענק, אשת חסד ונתינה איננה? וילדותיה הטהורות והתמות?

תכננתי לכתוב על ט"ו באב, על היום הקדוש והטהור הזה שמסמל אהבה בסגנון היהדות. תכננתי לשלב את הבחירה ביום הזה כיום התפילין שבו אנשים רבים יתחברו לקב"ה דרך הנחת תפילין, אבל איני מסוגלת.

החיבור שלי לקב"ה ביום הזה הוא דרך המוות הנורא שעלה בחלוננו. חיבור מהמקום הכי עמוק וכואב שיש בתוך לב יהודי נשבר. 

פרשת ואתחנן נפתחת בעניין תחנוניו של משה רבינו להיכנס לארץ, עוברת למעמד הר סיני בתיאור מפורט, ממשיכה לעשרת הדברות ולערי מקלט.

אחד הפסוקים שמופיע בפרשה הוא הפסוק שהכי מזוהה עם היהדות בעיקר בזמנים קשים מאז ולעולם: "שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה' אֱלֹהֵ֖ינוּ ה' אֶחָֽד".

יהודים אמרו שמע ישראל כשהושלכו לאש בוערת בזמן האינקוויזיציה, כשנעקדו באלפי מיתות משונות בזמני פרעות ועלילות דם, בידי נוצרים ומוסלמים,  וכשנשמו את נשימותיהם האחרונות בחדרי גזים בפולין.

להבדיל, כשלחמו בשדות קרב, הזדהו יהודים באמירת שמע ישראל כדי שהעומדים מולם יזהו אותם כאחים, וחזרו ליהדות מתוך מנזרים לשמע המילים המוכרות מאז היו פעוטות.

הבוקר הזה אני אומרת "שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה' אֱלֹהֵ֖ינוּ ה' אֶחָֽד", בעיניים שלא מפסיקות לדמוע, בפה שמתקשה להשמיע קול, ובמוח שיודע שהכל מדויק מאתו יתברך וששלוש נשמות טהורות הגיעו לתיקונן בצורה שהקב"ה בחר עבורן.

הלב שעדיין מתקשה להשלים עם הידיעה הנוראה, נמצא עם אתי ויעקב הדודים האהובים שאין כמעט אדם באופקים ובאזור הדרום סביבם שלא מכיר אותם, את ביתם הפתוח, את הלב הרחב, את העשייה הבלתי פוסקת למען עם ישראל, ועם דובי, בעלה המתמיד והצדיק של שושי, עם ילדיהם שנותרו פה עם חלל ענק, עם האחים והאחיות של שניהם ועם קהילת אופקים למודת הטרגדיות.

הבוקר הזה, ערב שבת שקוראים בה את ההפטרה "נחמו נחמו עמי" אני מבקשת נחמה וגאולה, ופונה לכל מי שקורא אותי לקבל על עצמו משהו קטן וטוב לעילוי נשמותיהן, ושנזכור כולנו שהחיים עלולים להסתיים ברגע אחד מהיר וכדאי לנצל כל רגע אפשרי כדי לעשות כמה שיותר טוב בעולמנו בלב אוהב ובאמונה תמימה.

שתהיה שבת של נחמה