טור מרתק על גיוס, התנדבות וחובה מאת הרב אילעאי עופרן. מוקדש לאחינו החרדים
[email protected]
08.02.24 / 09:14
תגים:
גיוס חרדים
,
גיוס חובה
הרב אילעאי עופרן הינו רבה של קבוצת יבנה, פסיכולוג העומד בראש מכינה קדם צבאית דתית.
בטור הבא הוא כותב באומץ רב על הבעיה האמיתית בחברה הישראלית, כולל המיגזר שלו:
קובע: "קו השבר שחוצה את החברה הישראלית הוא לא בין אלו שמשרתים לאלו שלא, אלא בין אלו שחושבים שהכללים חלים עליהם, לבין אלו שמוציאים את עצמם מהכלל."
הטור מובא ביוזמתנו לקוראינו ומומלץ לקוראו ואף לשתפו .
טור מרתק על גיוס, התנדבות וחובה של הרב אילעאי עופרן. מוקדש לאחינו החרדים.
להלן הטור המקורי:
באחד הימים בשבוע שעבר כמה תלמידים במכינה לא התעוררו בזמן בבוקר, ומצאתי את עצמי עושה את אחד הדברים הפחות אהובים עלי בעולם החינוך - שיחת נזיפה. ניסיתי להסביר להם את ההבדל בין מישהו שבטעות לא מתעורר, לבין מי שהולך לישון בידיעה שמחר יקום מאוחר. כי תקלות קורות לפעמים לכולם, זה לא נורא בדרך כלל. הבעיות האמיתיות מתחילות לא כשמישהו עובר על הכללים, אלא כאשר יש בחבורה מישהו שמניח שהכללים של כולם פשוט לא חלים עליו. שאמנם יש איזו דרישה כללית, חוק או תקנה, אבל לי זה לא נוגע. אני אצטרף מתי ואיך שמתחשק לי. והתנועה הנפשית הזו היא מה שמפרק קהילה. לכן, השאלה החשובה היא לא כמה חוקים אתה שומר או מפר, אלא האם בכלל אתה רואה את עצמך חלק מהחבורה.
יכול להיות שזו אחת הסיבות לכך שלהרבה זוגות שחיים יחד במשך שנים, חשוב להתחתן לפני שהם מביאים לעולם ילדים. כי את המהלך הדרמטי הזה, אולי ההחלטה הכי דרמטית בחיי אדם, קשה לעשות רק על בסיס וולנטרי של אהבה, חברות ותשוקה. הבסיס לשותפות הזוגית הזו היא ההסכמה שחלה עלינו איזושהי מערכת כללים משותפת. בשפה דתית אני חושב שקוראים לזה ״ברית״ - מחוייבות הדדית חדה וברורה שלא תלויה באיזה חשק חולף.
התובנה הזו התחדדה לי לאחרונה סביב סוגיית השיוויון בנטל, כי נראה לי שאנחנו תופסים את השאלה הזו לא נכון. קו השבר שחוצה את החברה הישראלית הוא לא בין אלו שמשרתים לאלו שלא, אלא בין אלו שחושבים שהכללים חלים עליהם, לבין אלו שמוציאים את עצמם מהכלל. כי מסתבר שיש כאלה שלא שירתו, ובכל זאת הם חלק מהברית, ויש כאלה שלגמרי משרתים אבל בעומק נשמתם מוציאים את עצמם מן הכלל.
צודק מי שטוען שתרומתו של מתנדב בזק"א למדינה גדולה מתרומתו של מש"ק ממטרות בקריה. וצודקות מי שטוענות שיש בשירות הלאומי תפקידים משמעותיים וחשובים לא פחות מחלק מהתפקידים בצבא. אלא שהשאלה המשמעותית היא לא "כמה תרמת?" אלא "האם את/ה רואה עצמך כחלק מהכלל?" או ליתר דיוק - ״האם החובות של כולם חלים גם עליך?״
בחברה החרדית והחרד״לית המתודה הזו נפוצה מאד - להחריג את עצמך מהכלל שחל על כולם, ואז להתנדב בשיא המרץ. אני מלא הערכה, בשיא הרצינות, לכל המתנדבים והמתנדבות, אבל ברמת המחויבות כזו קשה לבנות אתכם מדינה. ברית מבוססת בראש ובראשונה על מחוייבות, וכמו שאי אפשר לבנות מכינה עם חבר'ה שקמים בבוקר רק כשמסתדר להם, ואי אפשר לבנות משפחה עם אדם שיתפקד כאבא רק כשמתחשק לו, כך אי אפשר לבנות מדינה עם מי שהתרומה שלו מבוססת על התנדבות. גם אם הוא מתנדב מסור באמת. זה פשט דברי חז״ל - ״גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה״ - התנדבות זה יפה, אבל ״ברית״ כרותה רק עם מי שרואה עצמו כחייב.
ברגע ששמיניסט חותם על "תורתו אומנתו" או כששמיניסטית מצהירה, הם מוציאים את עצמם מן הכלל ומכריזים - הכללים שחלים על כל השאר האזרחים לא נוגעים אלי. עכשיו, כשאני פטור מכל חובה, אני אחליט האם, מתי וכמה לתרום. אז כל הכבוד לבנות שלמרות הפטור הולכות ותורמות בשירות הלאומי, באמת מקרב הלב. וכל הכבוד לבחורים בישיבות הגבוהות ובחלק ממכינות הקו, שאחרי ה״תורתו אומנותו״ חותמים ויתור ומתגייסים לצבא ומחרפים את נפשם בעוז. זה מדהים באמת. וכל הכבוד לחבר'ה החרדים שמתנדבים במד"א וביד שרה, ובזק"א ובידידים. כל אלו תרומות מרוממות ומחממות את הלב, החיסרון שלהן הוא בכך שהיעדר המחויבות פוגם במידה רבה בשייכות לברית.
בצד ההערכה העצומה להתנדבות ואפילו למספר החללים, ברית היא הביטחון והידיעה שתמיד תהיו שם איתנו, ולא רק כשיתאים לכם. מש"ק הממטרות בקריה אמנם לא זוחל מול כדורי האויב, אבל בעומק העניין הוא תופס את עצמו כחלק מהברית. הוא מבין שהכללים שחלים על כולם חלים גם עליו. ולכן הוא שותף אמת. הוא אמנם תורם מעט, אבל עליו באמת אפשר לסמוך. ככה בונים משפחה, ככה בונים קהילה. ככה בונים מכינה. ככה בונים מדינה.
ובהמשך לטור זה:
אני מקבל הרבה תגובות בעקבות הפוסט הקודם ולכן מבקש להבהיר -
1. אין בי שמץ של ביקורת על כל מי שמתגייס או מתגייסת לכל סוג של שירות צבאי או לאומי ואני מעריך ומוקיר את פועלם ופועלן מעומק הלב. כתבתי את זה שוב ושוב. כנראה שלא מספיק.
2. הביקורת שלי היא על המנגנון, שמאפשר לבוגרי החינוך הדתי והחרדי את הבחירה המתמדת האם, מתי וכמה להיות שותפים לחובות הבסיסיות של החיים כאן. בחירה שלא קיימת לשאר החברה הישראלית. נכון שבציונות הדתית הרוב בוחרים להיות שותפים, ועדיין הפער הזה הוא הרסני בעיני.
3. בתור גבר דתי, אני בצד של החמאה בסיפור הזה. יש לי בחירה שאין לחברים החילונים שלי. יכולתי לבחור אם להתגייס ויכולתי גם לבחור את העיתוי. לבת שלי שעומדת לפני גיוס, יש מרחב בחירה שאין לאחרות - היא תבחר האם להתגייס, מתי ולאן.
4. גם בתור ראש מוסד תורני אני יכול מאד להנות מהפריבילגיה הזו - התלמידים שלי שייכים לקבוצה המצומצמת שרשאית לחתום תורתו אומנתו ואז להחליט האם ומתי להתגייס ולקבל בינתיים פטור מגיוס ושפע של תקציבים כדי לשבת וללמוד. לאף בן חילוני או מסורתי אין את הזכות להחליט האם ומתי להתגייס ובטח לא לקבל 5 שנות לימודים לפני הצבא במימון נדיב של המדינה. הוא יכול לבקש דחיה לשנה כדי ללמוד במכינה או לעשות ש״ש ויש סיכוי של 30% שיאשרו לו. זה המקסימום.
5. דווקא בגלל שאני מהצד שמופלה לטובה, חשוב לי להשמיע את הקול הזה. כי הדרך היחידה שתהיה כאן פעם איזושהי לכידות ואחדות פנימית היא כשמישהו אי פעם יצטרף למאבק שבו הוא מאבד זכויות ולא רק מקבל זכויות. המגזריות האינטרסנטית הורסת אותנו. לא בונה.
6. השבת נקרא על מעמד הר סיני, הברית הבסיסית של עם ישראל עם הקב״ה. כמו כל ברית, גם הברית הזו מבוססת בראש ובראשונה על חובות. שיוויון בחובות (״חוקה אחת תהיה לכם״) הוא יסוד הברית.
7. מבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו או בה בדברים שכתבתי.
