טלי פרידמן, יו"ר ועד שוק מחנה יהודה: למה ולמי נועד טקס הדלקת המשואות?
טלי פרידמן
11.04.26 / 10:47
תגים:
טקס הדלקת המשואות
,
טלי פרידמן
טקס הדלקת המשואות הוא רגע שבו מדינה עוצרת ומביטה בעצמה.
רגע של ממלכתיות, של זיכרון, של כאב ושל תקווה, ובעיקר רגע שאמור לשמש לנו מראה לחברה.
ומראה, מטבעה, לא אמורה לרכך. היא אמורה לשקף.
וכאן עולה שאלה שמלווה יותר ויותר אנשים בשיחות, ברשתות, בתחושת הבטן הציבורית: האם המראה הזו עדיין משקפת את מה שאנחנו באמת רוצים לראות בעצמנו?
והשאלה היא האם הפסיפס הזה מקבל מקום של ממש ברגע שבו אנחנו מספרים לעצמנו מי אנחנו.
כי כשנבחרות דמויות שמעוררות מחלוקת או שייכות לשיח מפלג, משהו ברגע הזה נסדק.
בתמונה: בכורה ואליהו בנאי סמל ישראליות צייר על אחד מקירות שוק מחנה יהודה - האמן סלומון סוזה
טקס הדלקת המשואות הוא רגע שבו מדינה עוצרת ומביטה בעצמה.
רגע של ממלכתיות, של זיכרון, של כאב ושל תקווה, ובעיקר רגע שאמור לשמש לנו מראה לחברה.
ומראה, מטבעה, לא אמורה לרכך. היא אמורה לשקף.
וכאן עולה שאלה שמלווה יותר ויותר אנשים בשיחות, ברשתות, בתחושת הבטן הציבורית: האם המראה הזו עדיין משקפת את מה שאנחנו באמת רוצים לראות בעצמנו?
בתמונה בכורה ואליהו בנאי סמל ישראליות. צייר על אחד מקירות שוק מחנה יהודה, האמן
סלומון סוזה
כי אם הערכים שמונחים בבסיס הטקס הם צדק, התמדה, מסירות נפש, תעצומות נפש, גדילה וצמיחה אז הבחירות שעל הבמה אמורות להיות כמעט מובנות מאליהן. לא פרס על חשיפה, לא בחירה שמייצרת דיון אלא בחירה שמייצרת הכרה, הזדהות, אחדות והתרגשות.
אבל בפועל, לעיתים עולה תחושה אחרת. תחושה של פער.
פער בין הסיפור שהיינו רוצים לספר על עצמנו לבין מי שעומד בפועל במרכז הבמה.
פער בין אנשים שחיים את הערכים האלה יום יום בשקט, בהתמדה, במסירות, לבין מי שהופכים לפנים של הרגע.
וזה לא עניין אישי כלפי דמות כזו או אחרת. זה עניין עמוק יותר.
זה עניין של מה אנחנו בוחרים להאיר ומה נשאר בצל.
כי ישראל איננה סיפור אחד. היא פסיפס חי, מורכב ומרגש של אנשים:
יהודים, ערבים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בדואים וצ’רקסים,
דתיים, חרדים, מסורתיים וחילונים,
מרכז ופריפריה, צפון ועוטף, יישובי קו עימות וערים גדולות, קיבוצים ומושבים,
עולים חדשים וותיקים,
אנשים עם מוגבלויות, פצועים בגוף ובנפש, לוחמים בסדיר ובמילואים,
אנשי חינוך, רפואה, תרבות, ביטחון, חקלאות, רווחה ורוח,
נשים וגברים מכל קצוות החברה, מכל זהות, מכל אמונה ומכל דרך חיים.
והשאלה היא האם הפסיפס הזה מקבל מקום של ממש ברגע שבו אנחנו מספרים לעצמנו מי אנחנו.
כי כשנבחרות דמויות שמעוררות מחלוקת או שייכות לשיח מפלג, משהו ברגע הזה נסדק.
במקום רגע של אחדות נוצר רגע של סימן שאלה. במקום התעלות משותפת, דיון. במקום השראה פשוטה, מורכבות שמרחיקה את הלב.
מה אנחנו רוצים שילד ירגיש כשהוא צופה בטקס הזה?
שהוא מבין מהי דרך, או שהוא לומד מהי מחלוקת?
שהוא מתרגש בשקט, או שהוא מתחיל לשאול למה דווקא הם?
כי טקס המשואות איננו רק במה. הוא אמירה.
הוא מספר סיפור על החברה הישראלית, על מה היא מעריכה, את מי היא בוחרת להעמיד במרכז, ואיזה אור היא רוצה להדליק.
ולמי שאמון על הבחירות האלו יש אחריות עמוקה. לא רק טכנית, אלא ערכית.
אנשים, תפקידים, חלומות, השראות, מקומות של למידה ושל צמיחה.
אנחנו עם פצוע אחרי שנים של כאב, מלחמות, אבדות ושאלות רבות. והשאלה כבר איננה רק מי ראוי, אלא מה אנחנו מבקשים לרפא.
האם לא הגיעה השעה לבחור באלו שהציתו בנו תקווה, השראה וחלומות?
אלו שהראו לנו הצלחות בתוך קושי, למידה מתוך שבר, התמדה מתוך אי ודאות?
אלו שבמעשיהם חיברו בין אנשים, בין קצוות, בין לבבות, בין זהויות?
אלו שבחרו בחיים, גם כשהחיים עצמם נשברו לרגעים?
כי יש הבדל בין בחירה שמעוררת תשומת לב לבין בחירה שמייצרת משמעות.
טקס כזה אמור להיות רגע שבו החברה הישראלית יכולה לומר לעצמה:
תנו לנו מראה שמאירה דרך לעשייה, נתינה למען האחר, למען ערכים, למען המדינה.
מראה שמאפשרת לנו לראות באמת מי אנחנו.
ישראל של חיבורים, של שונות, של כאב
