יום הזיכרון לחללי צה"ל: על הנופל שלא הכרתי ואת שמו לא זכרתי, אך את לווייתו לעולם לא אשכח.

צילום אילוסטרציה- מתוך אתר המורשת של גדוד 569 "אפיק" בו שרתתי.

יום הזיכרון לחללי צה"ל: על הנופל שלא הכרתי ואת שמו לא זכרתי, אך את לווייתו לעולם לא אשכח.

אפתח ואומר כי כ"בוגר" מלחמת יוה"כ כחייל צעיר בסדיר, ולימים אף מלחמת שלום הגליל, כמילואימניק, נשוי ואב, יש לי זכרונות מחברים לנשק שנפלו על משמרתם. חלק מהזכרונות כבר עמומים וחלקם חדים מעט יותר.
לא הייתי לוחם מסתער, אלא תומך לחימה בהגדרתו כיום. איש קשר במפקדות חוד. אנו הקשרים והסמב"צים וכמובן המפקדים בחפ"קים, היו אלו שראו שמעו ואף הריחו את המוות. מוות שלא אחת איים גם עלינו, אך לא לחמנו בפועל, להוציא היתקלויות אקראיות ותקיפות מהאויר, בהן עשינו שימוש בנשקנו, פה ושם, ללא תועלת מרובה...
אותם הנופלים שהכרנו, לא נפלו לצידנו בעת קרב. וכאשר מדובר בי, היו אלו ב73 חברים לצוות/פלוגה מקורסים שונים במסלול שרותי כחייל סדיר, או חייל בפלוגת המילואים שלי ב1982. חייל שבקושי הכרתי וחייל נוסף מהגדוד שבכלל לא הכרתי.
ולכן אין לי קבר של חבר ילדות ונפש ספציפי לעלות אליו ביום הזיכרון וגם לא סיפור מכמיר לב על אחד הנופלים. אבל יש לי סיפור אחד, מאוד לא הרואי. סיפור שחרות בזכרוני הרבה יותר מכל סערת הקרבות ואימי המלחמה האיומה ההיא, מלחמת יום הכיפורים.

אוקטובר 1974. רק שנה חלפה מהמלחמה. ובצה"ל פותחים במבצע ענק להעברת כ2,700 החללים מבתי הקברות הארעיים בהם נקברו בעת הלחימה, לקבורת קבע בחלקות הצבאיות בהתאם למקום מגוריהם.
אני באותם ימים לקראת סוף שרותי הסדיר, במחנה ביר תמדה שבסיני. זה עתה שבתי מחופשת החלמה לאחר פציעה ולאחריה התאוששות בתקופת שרות ביחידה עורפית ולא ביחידתי המקורית ואני מוצא עצמי לפתע מוצב ביחידה אחרת, יחידה שהפכה עד מהרה לביתי כולל בשרות קבע ומילואים ובסך הכל כ25 שנה.
אלא שכאשר נדרשו מפקדי הפלוגות לשלוח חיילים למשימת השתתפות בלוויות האמורות, העדיפו להטיל את המשימה הלא נעימה על החיילים הטירונים / חדשים, כמוני... וכך שובצתי ללוויית חייל סדיר שהיה נהג מסופח לגדוד שלנו ונהרג בהפצצה אוירית ליד בלוזה, זה כל מה שידעתי ואת שמו שלבושתי כבר שכחתי.
וכך אני מוצא עצמי באחד הימים, בשעת ערב, במחנה בילו, יחד עם עוד כמאה חיילים מיחידות שונות, כולם במדי א' כמובן. אנו ניצבים בהאנגר ענק שעל רצפתו מונחים עשרות ארונות מתים עטופי דגלים, ממתינים לתדריך לקראת הלוויות בהן נשתתף כנושאי ארון ומשמר כבוד, למחרת בבוקר.
וכאן מתחיל הסיפור שלא אשכח...
"התפקיד שלכם הכי חשוב" הכריז הסרן המבוגר שתידרך "הוא למנוע בכל מצב, לא חשוב מה יקרה, מהמשפחות לפתוח את הארון !"
אנחנו המומים והוא ממהר להסביר: " הארונות האלו יש בהם גופות אבל יש כאלו שנשארו רק חלקי גופות ויש כאלו שבקושי נשאר מהם משהו... אז אספנו חול ואפר ממקום הפגיעה ואת זה שמנו בארון. אז יש ארונות כבדים יותר ופחות ואסור שהמשפחות יידעו מה באמת קוברים. אבל מהנסיון של הימים הקודמים, יש משפחות שלא מאמינות לנו ומתעקשות לפתוח... בשום מקרה אל תתנו להם, לא באלימות אבל תחבקו אותם בכוח ותחזיקו אותם.."
התפזרנו לאוהלים ללינת לילה, אך אני לא יכלתי לישון. התאור הפלסטי של התדריך, כמו גם השכנות עם עשרות הארונות המונחים בהאנגר הסמוך, גרמו לי לסיוטים וחזיונות כמוהם לא חוויתי מעולם, לא לפני ולא אחרי..

השכמה, ארוחת בוקר אותה לא הייתי מסוגל לטעום, מסדר ובו בעיקר נסיונות ליישר מעט את הקמטים שבמדים ואנו חותמים על נשקים, ונשלחים לשיירת הקומנדקרים הממתינה, שמונה לכל רכב (קומנדקאר- נושאת גייסות, מעין ג'יפ פתוח רחב וגדול).
אני מצטרף לשבעה חיילים זרים לי ואנו מעמיסים את הארון "שלנו" ומצטרפים לשיירה הענקית שמתחילה לצאת ממחנה בילו, לעבר עשרות בתי קברות ברחבי הארץ. אנו נוסעים במהירות איטית יושבים זקופים כשרובינו בין רגלינו ומסביב התנועה מאיטה, האנשים מביעים מחוות כבוד שונות וכך עד לקרית שאול.
אנו בדריכות שיא, כשהאזהרות מאמש לא נותנות לי מנוחה ואני מביט לעבר קהל האבלים הלא גדול, תוהה מי מביניהם ינסה לפתוח את הארון..
הטקס מתחיל, טקס לפי כל הכללים, המופרע לעיתים בקולות הבכי של האם והאחיות כמדומני. וכאשר הגיע השלב לקראת הנחת הארון בקבר הממתין, כמעט נשמתי לרווחה ואז.. לפתע האם לבושת השחורים נצמדת לארון, מחבקת אותו וזועקת זעקות שבר שמתוכן הבנתי רק "תנו לי גם ללכת איתו " או משהו דומה.
מיד נדרכתי, וכשלצידי לפחות שלושה מהמלווים האחרים, כמעט והסתערנו עליה...אלא שקדם לנו גבר צעיר וחסון, כנראה בנה האחר - אשר משך והניף אותה בקלילות מעל הארון וסימן לנו להמשיך.
כאן למעשה מסתיים הסיפור אותו לא אשכח כנראה לעולם. סיפור ללא תואר וללא הדר. גם ללא מורשת קרב ומסר לדורות הבאים.
ואני מצטער אם לא סיפקתי ת'סחורה המקובלת.