יום הזיכרון לשואה ולגבורה: על מוישהל'ה אחי הגדול שלא הכרתי

רק לאחר שהייתי לבר מצווה בימי מלחמת ששת הימים, גילתה לי אחותי הגדולה כי לאבינו, דוד ז"ל, היו טרם השואה אשה ובן וכי הם נספו באושוויץ. וכי אמנו שרה ז"ל הינה אשתו השניה.

הוכיתי בהלם, ושאלות רבות צצו במוחי, אך היא הזהירה אותי שלא לשאול אותו שאלות כלשהן בנושא. אך תעלומה אחת באה בכל זאת על פתרונה ברגע זה.. תעלומת ה"יארצייט" (יום שנה) הסודיים..

אבי ז"ל נטל על עצמו משימה קדושה לומר "קדיש" בימי השנה של כל קרובי משפחתו שלא נותר להם שריד וכך התרגלתי לראותו בבית הכנסת אומר "קדיש יתום" לפחות 15 פעם בשנה. תמיד הייתי שואל של מי יום השנה היום? והוא כמעט תמיד סיפר, מלבד מקרים בודדים שנחרתו בזכרוני, בהם התחמק מלענות. 

ואכן הוא לא דיבר עליהם כמעט מעולם, אך בערוב ימיו ובאחת משיחותינו התייחס אליהם באקראי כשאמר "אתה הרי יודע שהיו לי וכו'.." ומיד החליף נושא.

ולכן המעט שבמעט שידוע לי ולאחיותיי עליהם סופר לנו לימים על ידי קרובי משפחה. כאשר התמונה הזו נשמרה ע"י אבי בין ניירותיו ושם מצאנוה לאחר פטירתו

אבי נישא ב1936 ללאה ובהמשךהביאו השניים לעולם את משה יעקב. הוא היה בנם היחיד וטופח באהבה, עד אשר ב1943 גוייס אבי בכפיה לגדודי העבודה של הצבא ההונגרי, אשר נשלחו לסייע לכוחות הנאציים שפלשו לרוסיה, ככוח עבודה זול לסלילת כבישים וכו'.

זו היתה פגישתם האחרונה ורק מששב אבי בתום המלחמה לעיר הולדתו מרמרוש סיגט, נודע לו לראשונה כי אשתו, בנו, אמו וכה רבים מידידיהם וקרוביהם, נשלחו במאי 1944 לאושוויץ, ממנה לא שבו. משה יעקב נרצח בגיל 7 ואמו, לאה נרצחה בגיל 31

כמו רבים רבים מבין האודים המוצלים מאש, גבר כוח החיים שלו והוא התמסר לפעילות ציבורית וסיוע לניצולים. ולימים נישא לאמי ז"ל ששרדה את אושוויץ ויחדיו הם עלו ארצה בספינת מעפילים והקימו כאן שבט לתפארת.

השנים חלפו ורק לעיתים רחוקות נתתי דעתי עליו. והוא היווה עבורי מין משהו מופשט, "הבן של אבי מאשתו הראשונה".

לא חשבתי עליו עד לשנים האחרונות כעל אחי. ועוד אחי הגדול !

עד שיום אחד סיפרתי עליו לאחד מילדיי והוא זה שאמר לי "אז כן היה לך אח".. (היו לי רק 3 אחיות)

ופתאום נפל לי האסימון. הנאצים רצחו את אחי ! לא רק את סבי האחד, שתי סבתותיי, שלוש דודות ועשרות קרובי משפחה מדרגה שניה. גם את אחי !

אך המילה "אח" היתה ונותרה לי מוזרה מה עוד שמבחינה לוגית, לו שרדו הוא ואמו לא הייתי כאן... לפחות לא בגירסתי הקיימת. ועדיין היא גרמה לי סוג של רעד פנימי. מין חיבור עז יותר לשואה ולמשמעותה

ורק לימים כשביקרתי עם רעייתי חנה באושוויץ, עמדתי מול הר האפר ונשאתי בהתרגשות עזה את תפילת "אל מלא רחמים" כשאני מפרט באיטיות ובברור רב בראשית כל השמות שציינתי בתפילה לעילוי נשמתם-  " את נשמת אחי משה יעקב בן דוד גדליה"..

יהי זכרו וזכר כל ששת מליוני הנרצחים חרות לנצח על לוח ליבנו. אנו וצאצאינו, עד סוף כל הדורות.

בתמונה: טופס עדות אותו מילא אבי ז"ל ב1955 ל"יד ושם" בו דיווח על אשתו ובנו ותאריך רציחתם