יוסי רוזנמן בטורו השבועי: האם כך בוחרים נשיא לעליון?

למרות שאין משמעות מעשית לדחיית המינוי של השופט יצחק עמית, שהרי הוא כבר שימש תקופה כמ״מ נשיא העליון עם כל הסמכויות; עם זאת, חברי הוועדה לבחירת שופטים הם הראשונים לדעת שמי שנבחר לנשיא העליון, חייב להיות צח ונקי מכל רבב; ולו לטובת מראית העין, היה עליהם לדחות לזמן מה את ההחלטה על המינוי, עד לסיום בדיקה מעמיקה יותר לטענות שהועלו נגדו; כעת כולנו נחשפנו להליך שגם אם הוא כשר, הוא לבטח לא מריח טוב, ולכן הבחירה נראית כטעות.

בתוך כך, שר המשפטים יריב לוין, שהודיע באופן חד-משמעי שאינו מכיר במינוי השופט יצחק עמית כנשיא בית המשפט העליון ובהליכים שבמסגרתם ״נבחר״ - גם זו טעות קשה של לוין, טעות שמעבירה את הדיון כולו משאלת מינוי השופט עמית לנשיא, לסוגיה חשובה לא פחות שהיא ״עליונות שלטון החוק״. הטעויות של לוין ושל עמית נובעות לצערנו מתוך ״אגו נפוח״ של השניים; את מחיר הטעויות שלהם ישלם הציבור - מה שעלול להעמיק את חוסר אמון הציבור במערכת כולה. 

כמה שונה וכמה דומה

בעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה, ידע בית המשפט העליון לשמור על מידה ראויה של צניעות - נפסקו פסיקות פורצות דרך אשר שמרו על עקרונות יסוד וזכויות יסוד, בלי רטוריקה מתגרה ומתסיסה.

התפנית חלה בתחילת שנות ה-90, כאשר לנשיא בית המשפט העליון נבחר אהרון ברק, הוא זה שחוקק שני חוקי יסוד ״כבוד האדם וחופש העיסוק״, הוא גם זה שיצא בהצהרות ראוותניות כמו: ״מהפכה חוקתית״, ו״הכל שפיט״.  

כדאי וחשוב לציין שאפשר היה לשמור על ״זכויות אדם״ גם בלי ההצהרות הראוותניות וגם בלי פסיקות דורסניות - אבל ברק אז, התעקש, למרות שחלק מהפסיקות שהתקבלו, הן גם אלה שגרמו נזק לאמון הציבור. ברק אז התנגד למינויה של פרופ׳ רות גביזון ז״ל כשופטת בעליון, למרות שהייתה עילוי משפטי; ציפי לבני ששימשה אז כשרת המשפטים, דרשה את המינוי שברק הכשיל - גם אז כמו היום, שותקה הוועדה לבחירת שופטים לחודשים רבים בגלל המחלוקת; שר המשפטים היום, יריב לוין, במסגרת העימות המתחדש, התעקש על מינוי ד״ר אביעד בקשי מעמותת קהלת לנשיא בית המשפט העליון, תוך שהוא מתנגד נחרצות למינויו של השופט יצחק עמית לתפקיד; עם זאת, שום דבר מהיהירות והאטימות של מערכת המשפט, לא מצדיק את הדורסנות של לוין; יוזמת ההפיכה המשטרית שלו, היא לא התרופה למחלה, אלא להפך, היא מחמירה אותה;

נכון שזו הייתה צרה צרורה ששופטים שלטו בוועדה לבחירת שופטים, אבל חשוב גם לזכור שב-2008 בוצע תיקון ראוי ומאוזן יותר שנעשה על ידי שר המשפטים דאז, גדעון סער, תיקון שבהחלט ניתן היה להסתפק בו. אבל ללוין זה לא הספיק - היוזמה המקורית של לוין עלולה הייתה להוביל לשלטון אבסולוטי של פוליטיקאים בוועדה; לאחר שנה של הפגנות ומשברים, ניתן היה רק לקוות שהצדדים למחלוקת יירדו מהעץ ויגיעו לפשרה, כזו שמונחת כעת על השולחן; היא אינה מושלמת עדיין וזקוקה לתיקונים; התגובות העוינות שדוחות את הצעת הפשרה על הסף וללא כל נכונות לדון בה, לא ברורות בעליל - הן ״אות הקלון״ והן אלה שעלולות לפגוע פגיעה אנושה ב-״דמוקרטיה״.

בקטנה

ההצבעה על מינוי יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון, ובהנחה שהעניינים בהם הוא ״חשוד״ שוליים -  ל-״מראית עין״ - גם אם הרבב לא דבק במעשיו של עמית וגם אם הדבר אינו מחייב פסילה לכל תפקיד אחר - עדיין קיימת עננה, בתוך כך, מינוי לנשיא העליון, מחייב היה הרבה יותר זהירות ושיקול דעת; במקום זאת, קיבלנו לכאורה ״מחטף״; נכון היה לעשות בדיקה רצינית יותר, משום שחוות הדעת המזורזת של היועצת המשפטית, פוגעת באמינות שלה עצמה; זה גול עצמי, מעצם ההתעקשות שלה על ה-״מינוי״ ובעיקר כשברקע תלויה ועומדת דרישה ציבורית להקמת ועדת חקירה ממלכתית - שהרי החוק קובע שמי שאמור למנות את יו״ר הוועדה, הוא לא אחר מנשיא בית המשפט העליון.

בתוך כך, לרגע נדמה שזו מלכודת שטמן יריב לוין לשופט יצחק עמית, משום שמינוי שלא נעשה בהסכמה עם ה-״עננה שמרחפת״, רק מחזק את מתנגדי הקמת ועדת החקירה ומיותר לציין שהשופט עמית נפל למלכודת הזו. אז אולי כדאי שנעצור רגע ונשאל את עצמנו: האם כך בוחרים נשיא לעליון?