"כל נדרי" - גירסת ניצול השואה מגטו וילנה. הפואמה הבלתי נשכחת שכתב אברהם סוצקובר וזיקתה לימינו.

כל – נדרי / אברהם סוצקבר, בתרגום טובה נווה

(מְסֻפָּר עַל יְדֵי שׂוֹרֵד שֶׁפָּגַשׁ אֶת בְּנוֹ בְּאַקְצְיָה השנייה של גטו וילנה.

שם גם חזה ברציחתו על ידי קצין הגסטאפו בסתיו 1941)

הוּבַלְנוּ

בִּכְלוּב לְאֹרֶךְ שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ סִמְטָאוֹת

וּמִשָּׁם נִגְרַרְנוּ, מֵאוֹת וַאֲלָפִים.

כְּמוֹ בָּשָׂר נָע קוֹדֵחַ

נִזְרַקְנוּ לְבַעֲלֵי חַיִּים…

שָׁכַבְנוּ בְּמַרְתְּפִים

וּבְבוֹרוֹת,

בַּמְּחִלּוֹת מְקֻמָּרוֹת

תַּת-קַרְקָעִיּוֹת.

אֵם וּבְנָהּ

וְיֶלֶד שֶׁאָמוּר הָיָה לְהִוָּלֵד.

כָּךְ הָיִינוּ, מִקְלַעַת מוּזָרָה אַחַת

קוֹדַחַת

קְרוֹבָה לַהִתְפּוֹצְצוּת.

וְהָיָה זֶה יוֹם –

מִי יָבִיאוּ לַדִּין? –

יוֹם מְסַנְוֵר

עִם הַבְטָחָה אֶפְשָׁרִית

מְלַבְלֶבֶת  בִּיפִי הַחֶמְלָה

וּמַנְגִּינָה מִסְתּוֹבֶבֶת כְּמַנְגִּינָה עִוֶּרֶת

חוֹתֶכֶת אֲבָנִים בְּדַרְכָּהּ:

-הָעֶרֶב, יוֹם – כִּפּוּר…

הִתְאַסְּפוּ כַּמָּה יְהוּדִים יְגֵעִים

מַעֲלִיּוֹת גַּג אֲבוּדוֹת

וּמִבְּאֵרוֹת מִסְתּוֹר,

לִתְפִלַּת כָּל נְדָרַי

בְּבֵית הַתְּפִלָּה הַמּוּאָר

שֶׁל הַגָּאוֹן מִוִוילְנָה.

כְּמוֹ לִקְרַאת הִתְקוֹמְמוּת.

וּבֵין אַנְשֵׁי הַקְּהִלָּה הַנֶּאֱסֶפֶת לְיוֹם טוֹב

בָּעֲרוּ שִׁבְעַה נֵרוֹת תְּפִלָּה צִבְעוֹנִיִּים –

וּבֵינֵיהֶם הָיִיתִי גַּם אֲנִי,

אֲנִי,

אַחֲרוֹן הַחוֹטְאִים.

אַךְ לֹא אֲנִי הִכֵּיתִי בְּלִיבִּי לִמְחִילָה,

לֹא אֲנִי הִתְחַנַּנְתִּי לִפְרוּסָה וְלִפְרוּרֵי מַזָּל, –

כִּי אֵינִי צָרִיךְ יוֹתֵר דָּבָר.

וּמְיֻתָּר הַשּׁוֹמֵר…

וּבְכָל זֹאת גָּרַם לְהֲקָלָה מִתַּחַת לְעוֹרִי.

נֵר יוֹם הַשָּׁנָה מְהַבְהֵב

וּבְמַצְמְצוֹ לְתוֹכִי,

עָמַד לִבִּי לְהִתְפָּרֵץ.

עֲבוּר מִישֶׁהוּ קָרוֹב.

אֲשֶׁר בִּכְנָפָיו הַקָּרוֹת

חָתַם בִּכְוִיָּה אֶת פָּנַי.

בְּשֶׁבַע חֲרָבוֹת אֲטוּמוֹת הִכָּה בִּי עָנְשְׁךָ.

אָבִי הַזָּקֵן הַחוֹלֶה, לְבַדּוֹ חָפַר אֶת קִבְרוֹ.

אִשְׁתִּי אוֹחֶזֶת בְּנֶכְדָּהּ קָרוֹב לְחָזֶה – צִפִּיָּתָהּ הָאַחֲרוֹנָה

לְהֵעָלֵם כְּמוֹ לְשִׂמְחָה בְּמַמְלֶכֶת הָעוֹרְבִים.

חֲמִשָּׁה בָּנִים הָיוּ לִי, חָמֵשׁ אֶצְבָּעוֹת מְסוּרוֹת,

וְהִפְקַדְתִּי אוֹתָם לְהַמְשִׁיךְ וְלֶאֱרֹג אֶת חַיַּי לְאַחַר מוֹתִי.

וְאַתָּה רִיחַמְתָּ עָלַי, הָפַכְתָּ אֶת חַיַּי לְקַלִּים יוֹתֵר.

נִתַּקְתָּ אוֹתָנוּ בְּאַחַת, וְהִשְׁאַרְתָּ אוֹתִי בֵּין הַמַּחְשָׁבוֹת.

וּכְדֵי לְהַכְעִיס, חֲרָבוֹת לֹא בִּתְּרוּ אֶת גּוּפִי,

קְלִיעִים נָסוֹגוּ, וּשְׂרֵפוֹת לֹא נִדְלְקוּ:

כְּכָל שֶׁצָּרַב הַפֶּצַע יוֹתֵר, כָּךְ סָבַלְתִּי פָּחוֹת,

וְאַתָּה בְּעַצְמְךָ אֱלֹהִים, הִשְׁתַּקַּפְתָּ בַּפְּצָעִים.

מַדּוּעַ נוֹלַדְתִּי כְּנֶגֶד רְצוֹנִי?

וּבִכְיוֹ שֶׁל מִי גָּרַם לִי לִבְכּוֹת בְּהָמוֹן אֱנוֹשִׁי עִוֵּר?

אִם זוֹ הָאֱמֶת שֶׁלָּהּ הִנְּךָ זָקוּק – מִי זָקוּק לָאֱמֶת שֶׁלְּךָ?

לֹא אֲנִי אַכֶּה עַל חֵטְא, קַיָּמִים הַחוֹטְאִים.

מָה יָכוֹל אֲנִי לְאַבֵּד יוֹתֵר, וּמָה יָכוֹל אֲנִי לְהַרְוִיחַ,

כַּאֲשֶׁר עֵינִי הַכְּבוּיָה אֵינָהּ יְכוֹלָה לִהְיוֹת עוֹד לַחָה וּבוֹהֶקֶת? –

לְעִוֵּר הָפַכְתִּי, מוֹתִי אֵינוֹ יָכוֹל לִמְצֹא דָּבָר

וְאֶת בְּנִי הַבְּכוֹר אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מִזֶּה עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה.

הֵיכָן אֶפְשָׁר לִמְצֹא אֶת הָאוֹר בָּעוֹלָם, כְּדֵי לִרְאוֹתוֹ

לְפָחוֹת פַּעַם אַחַת וְלָדַעַת, כִּי נִשְׁאַר נֶבֶט, לְאַחַר שְׁנוֹתַי הָאֲפֹרוֹת?

מְנַשֵּׁק הָיִיתִי בְּשִׂמְחָה אֶת סִמְטָאוֹת הַגֵּיהִנּוֹם

וְשַׁלְוָה שְׁקֵטָה הָיְתָה צוֹמַחַת בִּמְקוֹם כַּעַס עָצוּר…

הַמִּלִּים עָדִין לָהֲטוּ כְּגַחֶלֶת,

נָשְׁמוּ בְּחַיַּי, תְּחִלָּה אֲנִי שׁוֹמֵעַ, – סְעָרָה שֶׁל בְּכִי

מִתְנוֹעֵעַ וּמִסְתַּחְרֵר מֵעַל גַּגּוֹת,

קוֹרֵעַ אֶת עַצְמוֹ לִגְזָרִים.

וְנוֹפֵל לְמַטָּה,

מַטָּה,

מַטָּה,

כְּמוֹ אֲבָנִים אֶל תּוֹךְ תְּהוֹם…

וּמֵחֲצַר בֵּית הַתְּפִלָּה

נִשֵּׂאת זְעָקָה חוֹתֶכֶת

כָּאן בְּבֵית הַתְּפִלָּה

חוֹנֶקֶת אֶת הָאוֹר

מְנוֹפֶפֶת בְּטַלִּיתוֹת

וּמִתַּחְתָּיו

מֵגִיחַ פְּנִימָה רֹאשׁ

מִסְתּוֹבֵב בְּתוֹךְ חָבִית

בִּזְרוֹעוֹת שׂוֹחוֹת

טוֹבֵעַ אֵינוֹ קַיָּם

רַק קוֹלוֹ

נִשְׁאַר תָּלוּי בָּאֲוִיר

כְּמוֹ חָלְפָה: – סַכָּנָה!

      ———-

עַל שְׂפָתַיִם שְׂרוּפוֹת

גַּם צְעִירִים וְגַם זְקֵנִים.

נִשְׁאָרוֹת הַתְּפִלּוֹת

קְפוּאוֹת.

קֶרַח.

יָפֶה כִּזְכוּכִית

מִנִּיצוֹצוֹת הַיָּרֵחַ.

קוֹפֶצֶת לְכָאן פְּנִימָה

הַחַיָּה: סַכָּנָה.

קֶרַע בַּשְּׂפָתַיִם.

נְשִׁיכָה בַּיָּדַיִם.

סַכָּנָה בַּנְּחֹשֶׁת.

סַכָּנָה בַּקִּירוֹת.

וְנִשְׁאַר שָׁם בְּבֵית הַתְּפִלָּה שֶׁל הַעֵידָה

בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם, סָב קְשֵׁה עוֹרֵף

וְשׁוּב תּוֹפֵף בְּלַהַט עַל לוּחַ לִבּוֹ:

בָּגַדְנוּ, גָּזַלְנוּ, אוֹי אָבִינוּ הַיָּקָר.

וּמִישֶׁהוּ בִּבְגָדִים לְבָנִים

שׁוּב שָׂחָה לֶאֱלֹהִים עַל הַדּוּכָן

שְׁלִישִׁי – הִתְמַכֵּר, חָפְשִׁי לַטֵּרוּף.

עַל הַכִּיסֵּא הֵיכָן שֶׁיָּשַׁב פַּעַם הַגָּאוֹן,

נוֹשֵׁךְ עַצְמוֹ בְּשִׁינָּיו וְנִשְׁאַר שָׁם לִשְׁכַּב!

וּרְאֵה: גַּם תִּינוֹק שֶׁעָדַיִן צָרִיךְ לְנַעְנְעוֹ,

נִזְרַק בְּיָדִי הַבּוֹרְחִים, מִסְתָּמֶא,

מִתְיַיפֵּחַ כֹּל – נִדְרֵי וּמִתְיַיפֵּחַ: אִמָּא!

וַאֲנִי לֹא מֵהַמָּקוֹם, עַל אֲדָמָה זוֹ, מְחֻשָּׁל

נוֹכֵחַ גַּם כֵּן – הַשּׁוֹמֵר הַמּוּשְׁבָּע.

וְלֹא שָׁמַעְתִּי אֶת הַמִּרְדָּף עַל הַמַּדְרֵגוֹת,

אֶת מַהֲלַךְ הַשְּׁחִיטָה, רַק אֶת הַתִּינוֹק וְנִיגוּנוֹ.

שֶׁמָּשַׁךְ אוֹתִי לָמוּת עַכְשָׁיו,

כַּאֲשֶׁר בְּהִתְיַיפְּחוּת זוֹ רָאִיתִי לְפֶתַע אֶת יְלָדַי.

אַךְ כַּאֲשֶׁר הַמַּחֲנֶה הָמָה מֵרוֹבִים

נִכְנַס לְאוּלָם בְּפוֹלָנִית, כֹּחַ פִּרְאִי

עָקָר אוֹתִי מִמְּקוֹמִי, כְּמוֹ עֵץ מִתּוֹךְ גַּן,

מָשַׁךְ אוֹתִי אֵל אָרוֹן – הַקֹּדֶשׁ,

חָטַפְתִּי אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה בִּמְהִירוּת,

וּבִמְקוֹם הַתּוֹרָה – הֶחְבֵּאתִי אֶת הַיֶּלֶד!

– – –

וּמָה קָרָה אַחַר כָּךְ?

הָאֲדָמָה לֹא נִבְקְעָה.

הַשֶּׁמֶשׁ לֹא קָפְצָה עַל אֲבָנִים.

רַק אֲרוֹנוֹת מֵתִים הִקִּיפוּנִי

כַּעֲנָנִים

בְּלָעוּנוּ

וֶהֱבִיאוּנוּ אֶל הַמָּקוֹם,

בּוֹ עוֹרְבִים הֵרִימוּ רֹאשָׁם בְּתִקְוָה

נִתְלִים כִּפְרִי שָׁחוֹר עַל עֲנָפִים צְהוּבִים.

מְצַפִּים לִסְעוּדָה חֲדָשָׁה, עֲשִׁירָה.

כַּאֲשֶׁר הָאַרְבֶּה הַשָּׁחֹר

פָּגַשׁ בִּי שׁוּב, –

הַאִם הָיָה שָׂבֵעַ,

הַאִם הָיָה בְּשָׂרִי חָמוּץ מִדַּי, –

וַאֲנִי, הַחַי הַשּׂוֹרֵד,

עוֹרֵב שָׁחֹר הִתְנַפֵּל עָלַי

וְלַמְרוֹת שֶׁנָּשַׁמְתִּי,

נִקֵּר אֶת מִצְחִי…

            – – –

כָּךְ סִפֵּר לִי בְּמֶשֶׁךְ שָׁנָה

בַּגֵּטוֹ לִצְלִילֵי כָּל – נִדְרֵי, הוּא לְבַדּוֹ,

אוֹתוֹ אִישׁ אִיּוֹב שֶׁקִּלֵּף בְּפָנַי

אֶת גּוֹרָלוֹ עַד לְעַצְמוֹתָיו.

וְשָׁקֵט הָיָה קוֹלוֹ

כְּמַעְיָן בְּעֵמֶק,

לְאוֹרוֹ שֶׁל יָרֵחַ.

וַאֲנִי צָחַקְתִּי:

“וּמִי נִצֵּחַ בְּמִלְחָמָה זוֹ?”

וְאֶת גּוֹרָלוֹ בְּתוֹכִי נָעַלְתִּי.

מדבריו של המשורר אברהם סוצקבר אודות הפואמה:

“כל-נדריי יכול להראות ספור מדומיין ואומלל, אך לצערי הוא אמיתי, כאשר בסתיו 1941, קצין הגסטאפו שוויינערברג חיסל את משלוח הגטו השני בווילנה.

היהודי הזקן, שאני קורא לו בשמו האמיתי, סיפר לי בעצמו. כאשר בבית הסהר הזמני שבחצר, להיכן שהביאו את היהודים לראשונה, הוא זיהה את בנו, אותו לא ראה במשך עשרים שנה. בנו נענש בידי קצין הגסטאפו שהרגו על דבר מה.

אני כותב זאת, כדי להראות את אילמותו של היחיד בסבל המוני זה.

ובייחוד את הישרדותו של היהודי הזקן, אשר למוות, לא הייתה כל שליטה עליו.”

------------------

אברהם סוצקבר  (2010-1913), פרטיזן וניצול גטו וילנה, מגדולי משוררי היידיש בעת החדשה. זוכה פרסים רבים בארץ ובעולם, ביניהם פרס ישראל. נולד בעיירה סמורגון בליטא. כשהיה בן שבע, לאחר מות אביו, היגרה המשפחה לווילנה, שם החל לכתוב שירים. תחילה כתב בעברית, אך במהרה עבר לכתיבה ביידיש והצטרף לקבוצת המשוררים היהודים “וילנה הצעירה”. כשהיה בן עשרים ושמונה, שנתיים לאחר נישואיו, כבשו הגרמנים את וילנה. בגטו וילנה ילדה פרידה אשתו תינוק, שנרצח מיד על ידי הגרמנים, וזמן קצר לאחר מכן נשלחה אמו של סוצקבר למחנה השמדה. בזמן זה כתב שתי פואמות – “דאס קבר קינד” (ילד הקבר) ו-“כל נדרי” – שנשלחו למוסקבה ותורגמו לרוסית.

המשורר איליה אהרנבורג כתב על הפואמות מאמר מהלל, ואולי בהשפעתו הן עשו רושם עז על סטלין. במרץ 44′ שלח סטלין מטוס מיוחד ליערות הפרטיזנים על מנת להביא את המשורר היהודי למוסקבה.

לאחר המלחמה נבחר להיות העד היחיד מטעם רוסיה במשפטי נירנברג. בשנת 1947 הגיע לארץ ישראל, נפטר בגיל תשעים ושבע בתל אביב.

:אירועי סוכות 2024 באזור נס ציונה רחובות ראשון לציון: לאן מטיילים?. פעילויות ואטרקציות לכל המשפחה