לא רק עניין של צדק מגדרי: ישראל זקוקה דווקא עכשיו להנהגה נשית !
23.12.25 / 14:00
המציאות המורכבת של השנים האחרונות, וביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר, מלמדת אותנו שיעור כואב: הכוח הצבאי לבדו אינו מספיק, וההנהגה הגברית המסורתית, על כל יתרונותיה, מתקשה לספק את הסחורה בתחומים הקריטיים של חוסן חברתי, איחוי קרעים וניהול משברים אזרחיים.
ייתכן שהגיעה העת להודות באמת האסטרטגית – הביטחון הלאומי של ישראל אינו נמדד רק בקנה של טנק, אלא גם בחוסן החברתי, בחינוך ובבריאות – תחומים שבהם להנהגה נשית יש יתרון מובהק ומוכח.
לא רק עניין של צדק: למה ישראל זקוקה דווקא עכשיו להנהגה נשית
במבט חטוף על מסדרונות הכנסת או על שולחן הממשלה בירושלים, התמונה המתקבלת כמעט תמיד זהה: חליפות כהות, עניבות, ושיח שנוטה להיות כוחני, מיליטנטי ולעיתים קרובות מדי – מונע מאגו. במשך עשרות שנים, מדינת ישראל שבויה בקונספציה שהמנהיג האולטימטיבי חייב להיות "מר ביטחון", לרוב גנרל בדימוס, כזה שמדבר בשפה של כוח והרתעה.
אך המציאות המורכבת של השנים האחרונות, וביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר, מלמדת אותנו שיעור כואב: הכוח הצבאי לבדו אינו מספיק, וההנהגה הגברית המסורתית, על כל יתרונותיה, מתקשה לספק את הסחורה בתחומים הקריטיים של חוסן חברתי, איחוי קרעים וניהול משברים אזרחיים. ייתכן שהגיעה העת להודות באמת האסטרטגית – הביטחון הלאומי של ישראל אינו נמדד רק בקנה של טנק, אלא גם בחוסן החברתי, בחינוך ובבריאות – תחומים שבהם להנהגה נשית יש יתרון מובהק ומוכח.
הטיעון בעד הנהגה פוליטית של נשים אינו נובע רק מהצורך בשוויון או בייצוג הולם, אלא מתוך צורך קיומי בשינוי סגנון הניהול הלאומי. מחקרים רבים בפסיכולוגיה פוליטית וניהולית מצביעים על כך שנשים נוטות לאמץ סגנון מנהיגות משתף יותר, כזה המעדיף פתרון קונפליקטים דרך דיאלוג ופשרות על פני עימותים חזיתיים שנועדו "לנצח בנוק-אאוט". בפוליטיקה הישראלית, הרוויה במשחקי כבוד ובשליפות מהמותן, גישה כזו היא בבחינת אוויר לנשימה. בעוד שפוליטיקאים גברים נוטים לעיתים קרובות להתבצר בעמדותיהם כדי לא להיתפס כחלשים, מנהיגות נשים מדגימות לא אחת יכולת גמישות מחשבתית ופרגמטיזם. היכולת לשים את האגו בצד לטובת המטרה המשותפת היא תכונה שנמצאת במחסור חמור בהנהגה הנוכחית, והיא קריטית לניהול מדינה משסעת ומדממת.
יתרה מכך, הניסיון העולמי מלמד כי בעתות משבר, הנהגה נשית מתגלה כאפקטיבית במיוחד. ראינו זאת במשבר הקורונה, כאשר מנהיגות בניו זילנד, גרמניה וטאיוואן ניהלו את האירוע בקור רוח, בשקיפות ובאמפתיה, תוך השגת תוצאות טובות בהרבה מעמיתיהן הגברים שנקטו ברטוריקה לוחמנית. בישראל, השיח הביטחוני משתלט על כל חלקה טובה ודוחק הצידה את הטיפול בחיים עצמם. הנהגה נשית בכירה תביא איתה, כמעט בהכרח, סדר עדיפויות שונה. אין זה אומר שנשים אינן מבינות בביטחון – ההפך הוא הנכון; נשים משרתות כיום בתפקידי מפתח בצה"ל ובמערכת הביטחון. ההבדל הוא בפרספקטיבה: ראייה הוליסטית שמבינה שחברה שבה מערכת הבריאות קורסת, החינוך מדשדש והאלימות גואה, היא חברה חלשה גם אם יש לה את המטוסים המתקדמים בעולם.
יש שיטענו כי גולדה מאיר, האישה היחידה שעמדה בראשות ממשלת ישראל, היא דוגמה נגדית. אולם גולדה פעלה בתקופה אחרת לגמרי, ונאלצה "להתחפש לגבר" כדי לשרוד בעולם פוליטי גברי לחלוטין. כיום, הנשים בפוליטיקה הישראלית מגיעות ממקום אחר – בטוח יותר, מקצועי יותר ומחובר יותר לשטח. הן מביאות אל השולחן את "חוכמת היומיום", את ההבנה העמוקה של יוקר המחיה, את הדאגה לעתיד הילדים ואת היכולת לראות את האדם שמאחורי המספרים והסטטיסטיקות.
לסיכום, ישראל עומדת בפני צומת דרכים היסטורי. האתגרים הביטחוניים לא ייעלמו, אך היכולת שלנו להתמודד איתם תלויה בראש ובראשונה בלכידות הפנימית ובאמון הציבור בהנהגה. המודל של "המנהיג החזק" והבודד פשט את הרגל. אנו זקוקים למנהיגות מחברת, מכילה, ומעשית. העדפת הנהגה נשית אינה פריבילגיה ליברלית, אלא צורך אסטרטגי ראשון במעלה לשיקום החברה הישראלית ולהבטחת עתידה. הגיע הזמן לתת את המושכות למי שרואות את העולם לא רק דרך כוונות הרובה, אלא דרך העיניים של מי שרוצות לבנות כאן עתיד לדורות הבאים.
