לשמור על הנפש בעידן הפונקציונליות, עתידה של גינה ציבורית.

  זה כבר שתים עשרה שנים שאני מגיעה מספר פעמים בשבוע מתל אביב לנס ציונה באוטובוסים כדי ללמד מוסיקה בבית ספר בעיר, בית ספר שהייתי שותפה להקמתו וטיפוחו כבית ספר ייחודי לאומנות ולאהבת החיים. בדרכי אליו או בחזרה ממנו אני נוהגת לעצור בגינה ציבורית מהממת ביופיה לאכול סנדוויץ' ולהאכיל כמה חתולים חמודים שגרים בו.

  הגינה מלאת עצים ותיקים וירק, עם פינות נוף שכאילו לקוחים מגלויה, חלקיה קצת מוזנחים אך עדיין משרים תחושה של טבע פסטורלי. תמיד היא נותנת לי השראה וממלאת אותי בכוחות, שאיתם אני מגיעה ללמד ילדים לשיר יחדיו ולנגן, גם בימים שנדמה שדבר לא מעניין אותם חוץ מטיק-טוק ופופ-איטים.

  במצב דברים זה אפשר להבין שהוכיתי בהלם כשראיתי יום אחד שמתנוססת לה כרזה המודיעה על פרויקט גרנדיוזי של העירייה להפוך את המקום לפארק ספורט. התבוננתי במפת הפארק המתוכנן, התחלתי לחקור את הנושא באינטרנט, ודיברתי עם כמה אנשים מקומיים שדווקא לא הביעו התלהבות אלא כעס על כל העניין. והצלחתי להבין מאיפה מגיעה תחושת התמרמרות זו, כיוון שגם אני הייתי שותפה לה.   

לא שיש לי משהו נגד ספורט, אני אמנם לא ספורטאית מדופלמת (אם כי אני מאוד אוהבת ללכת, לשחות ולנסוע באופניים, אבל העיסוק שלי בהוראה ובמוסיקה שואב כרגע את מרבית זמני ולא תמיד מותיר לי זמן לפעילויות אלה ), אך דודי וסבתי היו ספורטאים, סבתי עסקה בספורט עד גיל 85 והייתה בזמנו גולשת הסקי המבוגרת ביותר בחרמון, ואני בהחלט יודעת שספורט זה מקור להנאה גדולה ולבריאות. אני יודעת שרבים מתלמידיי בבית הספר עוסקים בספורט בשלל מקומות בנס ציונה, ועל פניו זו יוזמה מבורכת להעניק לשכונות העוטפות את הפארק את האפשרות לעסוק בספורט ליד הבית, ולשרת גם תושבים נוספים של העיר, ובאותה הזדמנות גם לרענן פינות מוזנחות בפארק. החשיבה על מתקני ספורט יעודיים לגילאים שונים שמגולמת בתכנון הפארק גם היא אספקט חיובי של העניין (במידה ואכן יעשה בהם שימוש).  הצורך בהמרה של מגרש הכדורגל בבית קפה ובמתקנים לגילאים שונים אולי נתון לוויכוח, אבל בעיניי זה אינו בהכרח החיסרון של התוכנית.                                                                                   

 אך התחושה שלי הייתה שמנשבת מהתוכנית מגמה פונקציונלית מוגזמת, חוסר רגישות לסביבה ואפילו דורסנות באופן שבו תוכנן הפארק החדש ובאופן בו מתכוננים להוציא את התוכנית אל הפועל.                  

   מה שהטריד אותי מהרגע הראשון בתוכנית "פארק הספורט", זה ההפקעה הכמעט טוטלית של הפארק ממהותו הנוכחית, כגינה שלווה של שכונת מגורים, מקום נדיר של טבע קסום ושקט בלב העיר, אחת מפניני היופי של נס ציונה. מקום שבו אימהות ואבות יוצאים מביתם לשאוף אוויר ויופי בשביל המתעקל בין העצים, עם התינוקות וילדיהם הקטנים המסתפקים גם במתקן מגלשה ישן, זקנים חולפים בשביליו עם מטפליהם, נערים על אופניהם, קבוצות תלמידים מבתי ספר יושבים במעגל על הדשא לצד להקה של דוכיפתיות (שעושות משמרות עם הנחליאלים. אגב גם תרנגולים קופצים לשם לפעמים לביקור), בעלי הכלבים מטיילים מדי יום ומשחקים עם כלביהם (לפחות במתכונת הגן החדשה כן יהיה מקום לגינת כלבים),  ואפילו...  מקום שבו מתגוררים כמה חתולים חמודים מאוד ומלאי חיים ומאכילות חתולים כמוני.

אבל נדמה שעיריית נס ציונה סבורה שכל אלו הולכים עכשיו לזנק בבת אחת על מכשירי הכושר ולהתאמן מצאת החמה ועד אחרי השקיעה...

    מדוע אני קוראת לזה הפקעה? מכיוון שכשבוחרים דווקא את אחד הגנים היפים ביותר של נס ציונה, וממלאים כל סנטימטר בו במתקנים ומגרשים של ספורט כאילו זהו מכון כושר (חוץ מפינת החי ובית קפה הממלאים פונקציה אחרת ממה שתיארתי קודם), ובשביל זה מגלחים ומיישרים את השטח- למשל מתכוונים, כך הבנתי, להוריד גבעה עם עצי זית יפים ועצים נוספים (אלו שאסור לכרות על פי חוק יועתקו וצריך לקוות שהעצים ישרדו את ההעתקה),  לעקור שיחים עבותים ורעננים וככל הנראה לגרום להרס פינות חן נוספות, יישאר הרבה פחות מרחב "נושם" והרבה פחות מאותה פסטורליות ויופי נדירים שתיארתי, ויווצר מקום סטירילי, פונקציונלי מדי, והפנטזיה הירוקה תיעלם או תצטמצם משמעותית, לפחות למשך מספר לא קטן של שנים (בהנחה שישתלו שם במקום מה שהורידו). והרי נס ציונה אמורה להיות עיר עם "לב של מושבה", האם הלב הזה לא הולך ומצטמק?...

  יתכן שהעירייה לא מודעת לתפקיד החשוב שיש למעצבי העיר על עיצוב התרבות והתודעה של התושבים, ובעיקר אני מדברת על ילדים, וילדים בגיל הרך. אין הבנה שגן כזה, שהפנטזיה והמסתורין מובנים בו, עם הפגודה הייחודית, המבנה הטופוגרפי החביב, הצמחייה העשירה בין עצים וותיקים מדהימים, מהווה למעשה נכס יקר מפז. אני, מורה שעובדת גם עם ילדים קטנים בבית הספר, רואה שגם בעידן שלנו, ולמרות התרבות הכה חומרית ולעיתים רדודה שרוב הילדים צורכים, הדמיון לא מת ויש עדיין כמיהה לפטנטזיה וליופי. את ילדותי העברתי על הגבעות של חיפה, בין עצי האורן ופינות הקסם המסתורי הניבטות מכל פינה, ואני זוכרת היטב את האושר שמקנה התרוצצות ומשחק במעלה ובמורד גבעה, בין עצים. אבל נדמה שמתכנני הפארק לא מכירים את האושר הזה.

   לדוגמה, הילדה החמודה בסרטון הפרסומת לפארק רוצה מתקן נינג'ה, האם אין שום פינה אחרת באיזור, אפילו בפארק עצמו (אחרי הורדת מגרש הכדורגל הענק) לשים בה מתקן נינג'ה, חוץ מעל חשבון אחת מפינות החמד של נס ציונה? האם הגיוני שבשביל מתקן מתכת (שעשוי להיות בלתי מאוייש ברוב שעות היום) יוציאו הון על השטחת גבעה עם עצי זית ועצים נוספים, על העתקת העצים ותחזוקם לאחר ההעתקה, כשסיכויי ההישרדות של עץ שהועתק מקומו נוטים להיות לא גבוהים?

האם מתכנני הפארק לא יכולים לחשוב על תכנון המתכתב עם תוואי המקום והצמחיה שבו, באופן שיאפשר למתקנים להשתלב באופן הרמוני בנוף הקיים בלי להרסו?  מדוע לא להשאיר רצועה רחבה יותר של גן מטופח המיועד לטיול ומנוחה סביב גבעת הפגודה במקום למלא אותו באספלט וחומרים סינטטיים? האם הם לא שמעו למשל על המגמה הגלובאלית העדכנית, המגובה ע"י מדיניות ותקציבים של המשרד להגנת הסביבה, משרד ראש הממשלה וכמעט כל שאר המשרדים, של שימור והשבה של הצמחייה הטבעית והגדלת שטחי הצל בכל מקום שניתן?

ובאיזה אופן אותה עקירת/העתקת צמחייה וותיקה ויישור גבעות שתיארתי עומדת בקנה אחד עם בקשת הנשאלים בתהליך שיתוף הציבור  "לשמור על הצמחייה ולהגדיל את אלמנט הצל"?  במקום עצים רשתות צל?  העירייה טוענת שבמקום הצמחייה הקיימת שתאלץ להוריד היא תשתול אחרת, אבל את התרמית הזאת כבר פגשתי בתל אביב: עיריית תל אביב כרתה עשרות עצים ענקיים בני 70 שנה, עברו 13 שנה מאז והעצים ששתלה במקומם עדיין בגודל ובחזות של העציץ המסכן שעומד על עדן החלון במטבח שלי, שאני מקווה שאחליף סוף סוף כשאתפנה בחופשת הפסח.

א-פרופו סרטון הפרסומת לפארק שהזכרתי, כאשר מוצג מבט-על על הפארק רואים פארק ירוק ומרהיב, כביכול הפארק העתידי, אבל למעשה זוהי תמונה של הפארק במתכונתו הנוכחית. לאחר כל השינויים המתוכננים בו אני חוששת שהוא יהיה פחות ירוק, וגם "פינת הפיקניקים" המתוכננת תהיה רק צל של אווירת הפיקניקים שיש כרגע במקום, בין הגבעות הקטנות.

   העירייה טוענת שהיה תהליך של שיתוף אלפי תושבים בעיצוב תוכנית הפארק. אני לא יודעת כמה מהם גרים ממש לפתחו של הגן, שאותם היה צריך לשאול קודם כל. השלט המודיע על הקמת בפארק בשטח הגן נתלה בשלב מאוחר, והיה זמן תגובה קצר יחסית (בזום יום אחד בלבד, בפייסבוק שעה אחת, ושאלון דיגיטלי, שאני לא יודעת כמה היו מודעים לקיומו, במשך שבועיים). דיברתי עם כמה "מקומיים" שהתמרמרו שאף אחד בעצם לא התחשב בדעתם, אחת מהם סיפרה שאפילו לא יודעה שיש אפשרות להגיב, ועד כמה שזכור לי זה לא צויין בשלט  (אני חושדת, אגב, שהמקומיים לא כל כך ספורטיביים, כי אם היו, הייתי אמורה לראות אותם רצים בהמוניהם במסלול ההיקפי בפארק, גם לפני שנים, כשהוא היה נגיש ורחב יותר. מתקן ההוקי כמעט תמיד ריק. מה שאני רואה בינתיים זה רק שמגרש הכדורגל פעמים רבות שוקק פעילות של קבוצות בני נוער, אבל אותו דווקא מתכוונים להוריד..).                                 מעניין גם האם מתכנני הפארק שאלו את מנהלי הפנימייה לנוער "נווה יהודה" לדעתם... כך נכתב על הפנימייה באתר מל"י (המפעל להכשרת ילדי ישראל): "כפר ילדים זה הוקם בשנת 1977 והוא מן הותיקים במפעל להכשרת ילדי ישראל. זוהי פינת חמד הנחבאת אל הכלים...". אני חוששת שהיא כבר לא תהיה נחבאת אל הכלים כשכל משפחות העיר יבואו לבלות בפיתחה ויחנו בחנייה הצמודה לה.                           

בכל אופן, גם אם חלק מדיירי המקום ותושבים נוספים ביקשו את כל המתקנים הללו ואת בית הקפה, יש לעירייה אחריות למקמם באופן שלא ייפגע בקסמו של הפארק ובאוכלוסיות נוספות שהוא משרת.                                    

   ויש עוד פן מדאיג בכל הפרויקט הזה. כמו בכל מיזם בנייה, צריך גם לחשוב על תהליך ההקמה של הפארק החדש שיכול לקחת זמן רב (שנה+) ועל הסבל שזה יכול לגרום לחיים באיזור.  ממה שהבנתי, כרגע אין חשיבה מצד העירייה ודאגה לכך שבמהלך העבודות תהיה בכל עת אלטרנטיבה לבעלי הכלבים ובעלי/שומרי החתולים (והחיות עצמן) הרגילים לחיות באיזור, במקום הגינה הנעימה שתיהרס באופן זמני. במקום זאת, יש כוונה לסגור במשך שנה תמימה את הפארק כולו, ולא איזורים שונים לסירוגין.

לכן היתיי רוצה להציע שכבר מעכשיו יפתחו את איזור השבילים המובילים לאיזור הפארק המרכזי (לאחר עבודות התשתית), יוסיפו בהם מעט ספסלים, צמחייה, פינת משחק זמנית, אולי כבר גם לסדר פינת כלבים (אפילו זמנית), ולדאוג לפינת האכלת חתולים חדשה במקום זו שתיהרס, כך שיהיו איזורים מסוימים בשולי הפארק לשימוש התושבים בעת העבודות המאסיביות. לדעתי זה המינימום שאפשר לעשות מתוך איזשהי התחשבות באנשים ובעלי החיים הגרים בשכנות הפארק וניסיון להקטין את סבלם. סגירה לא הדרגתית של כל האיזור, כולל איזור השבילים המובילים לגינה תהווה אטימות משוועת, ולעומת זאת אני חושבת שהפיתירון שהצעתי הוא לא מרחיק לכת ובר ביצוע (משיחה עם גורם בעירייה הבנתי שהעירייה לא מתכוונת לעשות זאת). 

  בפארק הירקון, השוכן ליד ביתי, אפשר למצוא במרחביו העצומים שילוב של תכונות, המאפשרות לפארק להיות פארק רב תכליתי, ולפנות לאוכלוסיות שונות, גם לחובבי הספורט המושבעים, לבני הנוער האנרגטיים, גם לרומנטיקנים וחובבי טבע, גם לכלבים, גם לחתולים (ולקיפודים ושאר חיות בר), לזקנים, לטף, לנוער, תוך שמירה על יופיו הפסטורלי הטבעי של המקום, לפחות באיזורים מסוימים. האם לא ניתן לעשות זאת גם בפארק זה, שמתחרה איתו לדעתי בחינו, בזעיר אנפין? אני מאמינה ומקווה שאכן יש ניסיון כזה ושהוא אכן יצלח, תוך הרס מינימלי של מארג החיים הקיים כבר במקום.