"מודל חמשת השלבים" - הטור השבועי של יוסי רוזנמן

מודל חמשת השלבים

מודל ״חמשת שלבי האבל״ של הפסיכיאטרית קובלר-רוס מציע חמישה שלבים להתמודדות עם מוות של אדם יקר או קבלת בשורה על מחלה קשה • כשהיאוש מכה בנו, כאשר אנחנו מתרגלים לשסע החברתי שקיים בתוכנו ולגזירות שנוחתות עלינו - העולם כמנהגו נוהג • משפחות החטופים קורעות את הארץ בזעקתן, כשאיש אינו שומע - להפך, מקללים אותן, מכים אותן, הופכים אותן לאויבי האומה • אם לכאב שלהן לא שועים, אז מי ישמע את הכאב של האחר? • בעת מלחמה - ממשלה ששמה לה בראש סדר היום את העיקרון של איך לשמור על עצמה כדי שלא תתפרק, ואיך לשמור על ראש הממשלה שלטענתה נתפר לו תיק

 לקוראינו:

יוסי רוזנמן הינו פעיל חברתי, גם בכנסת ומוכר לכם מטורו השבועי בעיתון "כל נס ציונה".
טורו זה יופיע מעתה גם באתרנו, מדי שבוע.

אליזבת קובלר-רוס היא פסיכיאטרית אמריקאית ממוצא שוויצרי, פרסמה ב-1969 את ״מודל חמשת השלבים להתמודדות עם מצבי אבל ואובדן״. שנות התבגרותה כנערה צעירה באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה השפיעו על זהותה המקצועית, והיא מתארת כיצד ביקור שערכה לימים במחנה הריכוז מיידאנק שבפולין גרם לה להתחיל להתמודד עם שאלות של מוות, אובדן ואכזריות. את מודל חמשת השלבים היא ניסחה בתקופה בה חיה ופעלה בארה״ב מתוך עבודה רבת שנים עם חולים סופניים ובני משפחותיהם אותם ליוותה מרגע קבלת הידיעה על מצבם ועד להשלמה עמו. חמשת השלבים הם: הכחשה ובידוד, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. שלבי המודל מתייחסים להתמודדות של הנוטה למות עם מצבו שלו, כמו גם להתמודדות של הסביבה עם אובדנו של אדם קרוב.  

ומה הקשר?

אנו הופכים להרגל את מה שאי-אפשר להתרגל אליו - לידיעה ששם בעזה, בתוך המנהרות, גוססים אחים ואחיות שלנו, מורעבים, מעונים, נאנסים, נרצחים, ואילו אנחנו ממשיכם בחיינו כאילו כלום, למרות שפה ושם אנחנו יכולים עדיין לראות פוסטים של אנשים שמסתיימים עם הכיתוב: ״ושכל החטופים ישוחררו, אמן״. וזהו; כאשר אנחנו שומעים את ראש הממשלה משתלח בראשי מערכת הבטחון - אנחנו לא נופלים מהכיסא; כאשר שרי ממשלה ודובריה יוצאים בחריפות נגד הרמטכ״ל, ראש השב״כ, ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון ושופטיו, היועמ״שית, הפרקליטות, התקשורת - שום דבר כבר לא מפתיע אותנו, כי נראה שהפנמנו ושאלה הם פני הדברים; כאשר אנחנו שומעים קולות המליזים על שר המשפטים שהוא אויב עולם המשפט, ושר התקשורת שמחפש איך לשבור את התקשורת ולשנות את המשטר, כשהממשלה מסיתה נגד אזרחיה, נגד אנשי המועצה להשכלה גבוהה, חברי מועצות התרבות למיניהן, פקידי האוצר, נגיד בנק ישראל - הכל  נראה כבר טבעי ונורמלי. ממשלה שאמורה לדאוג לכל אזרחיה, למעשה שונאת חלק ניכר מהם, ואנחנו לא מרימים אפילו גבה; כשהשר שמופקד על הביטחון הלאומי שלנו הופך את משטרת ישראל לחבורת הבריונים הפרטית שלו; כשחבורה של שרים בקואליציה מכשירה את הקרקע להתיישבות יהודית בעזה, ושר ביטחון שמגיע עם הצעה ברוח של חוק אחד ליהודים וחוק אחר לערבים - אנחנו מסתפקים במחאה רפה וממשיכים הלאה.

מדד השחיקה והאמון

המעניין הוא, ציבור רחב מביע עדיין אמון בצה״ל נותר יציב וחזק מאז שחמאס פלש לישראל וביצע את הרצח ההמוני ביישובי העוטף ובמסיבת הנובה. על פי נתוני המכון למחקרי ביטחון לאומי(INSS)  מהחודש שעבר (נובמבר 2024), האמון בצה״ל עומד על 85%. האמון בממשלה עומד על 25%. האמון בדובר צה״ל נשחק מעט מתחילת המלחמה, אבל נמצא בעלייה עקבית מאז יולי, ועומד על 75%, קצת יותר מכפול מהאמון בראש הממשלה, בנימין נתניהו, עם 34% בלבד.

נתונים אלה חשובים, ואולי הכי חשובים לנתניהו, משום שהוא מכור לסקרים, כי זה הבסיס להצלחתו העקבית במערכות בחירות. זה טבעי אמנם שהצבא זוכה לפופולריות ואמון בעת מלחמה קיומית, אבל לנתניהו חשוב גם כן להנות מזה, הקרדיט שצה״ל מקבל, לא מקרין גם על נתניהו, מה שיוצר תסכול גדול בקרב אזרחים רבים; עם קואליציה שנואה, שחבריה מלווים בגל מחאות כמעט בכל מקום בארץ; עם תאוות ניסיון ההשתלטות של הממשלה על התאגיד והתקשורת בכלל, כמו גם, על בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה; מצב שאין שוויון בנטל, ותקציב שמופנה למקומות הלא נכונים לכאורה - וכשהממשלה יוצאת נגד המוסד החיוני ביותר בחברה הישראלית - צבא העם. זה מוביל אל מרגלות ההר שקשה לטפס עליו, ובעיקר בעת מלחמה - אבל כשהמשימה נתפסת כחיונית - חייבים להגיע לפסגה.   

בקטנה

חשוב להבהיר: החלטתי לבחור במודל של קובלר-רוס כמסגרת להמחשת ה-״תהליך״ וכי אינו עוסק בדרך ה״נכונה״ או ה״מחייבת״ להתמודדות עם מצבים. תהליכי אבל ואובדן לובשים צורה ייחודית שמשתנה מאדם לאדם ומשקפת לכאורה מאפיינים הקיימים בקרב אזרחים רבים כמי שמנסים להתמודד עם הקושי של כל מה שקורה בימים טרופים אלה במדינה - מהנודע ומהחרדה מהבלתי נודע במדינה שהולכת ומאבדת את צביונה כיהודית/ציונית ודמוקרטית. חמשת השלבים אותם מציג ״המודל״, אינם חייבים להופיע באופן כרונולוגי, בזה אחר זה ולפי סדר מסוים, וגם לא בהכרח שיופיעו אצל כולם.

חשוב וכדאי להצמד למשפט שנהוג לומר בצה״ל: מנהיגות מתחילה בדוגמה אישית; ואם נביט בדוגמה האישית שמייצג ראש הממשלה, נוכל להבין הכל עליו, ועל שריו.