עט נובח: והפעם על הנקמה, אוי, הנקמה...

מותר האדם מן הבהמה – הבהמה אינה מבקשת נקמה

מעט רקע: החיות אינן מבקשות נקמה, הן עסוקות בלשרוד ולחפש את הארוחה הבאה.

בני אדם, לעומת זאת, יצירתיים יותר. הם פיתחו את הנקמה ודאגו לשכלל אותה ולעטוף אותה בסמלים תרבותיים ושבטיים. הנקמה בזמנים ובמקומות אחרים, הייתה אכזרית, פרועה, פראית, גסה.

קהילות ומדינות שניסו לחיות ביחד, קיבלו על עצמם שוטרים ושופטים, בתי משפט וטריבונאלים, שהענישו את הפושעים והיוו תחליף מסודר, מתורבת ומוסרי, לנקמה האישית והספונטאנית. הם תיעלו את הרוע האנושי למסלולים נשלטים, כדי לשחרר קיטור ולא להתאכזר מעבר לדרוש.

אני שומע מסביבי אנשים צעירים, מעורים וערניים, שמקבלים את עיקר השכלתם מכותרות מאומלקות ומהודעות פוש ברשת, אנשים שמדברים צדק, אבל מתכוונים לשנאה. הם מייצגים נאורות, אך מתודלקים ברוע.

הם מצדיקים את הסיכול הממוקד ששלח את יהודה משי זהב לביה"ח עם פגיעה מוחית, הם מייחלים למותו, הם היו רוצים שהמשפט יתנהל בהיעדרו. סמוך למיטתו, אולי שכחתי עוד כמה הצעות מקוריות שראיתי השבוע.

מה קרה ל"עובדה"?

אם המדיה היא האורים והתומים שלהם, אם "עובדה" היא המצפן המוסרי שלהם, אז אין לנו אלא להלין על כך שנרדמנו בשמירה. לא השמירה על חופש הביטוי מטרידה אותי, אלא השמירה על צלם אנוש.

כבר עסקתי באיש הנאלח הזה והבהרתי: מה שמיוחס למשי זהב נורא ואיום, האיש צמח במערכת מוגלתית, וקיבל לגיטימציה מהמדינה שהייתה חייבת לפקח עליו ועל שלוחיו, עשרות שנים.

אבל אני, בעוונותיי, בשונה מחסרי הבינה הליברלים, מקווה שיחלים, ויקבל את יומו בבית המשפט. אני מקווה שיימק בכלא ולא יראה אור יום, אני מקווה שיצפה בשיקומם ובהצלחתם של קורבנותיו, זו נקמה.

לאיש מאיתנו אין סמכות וזכות לפגוע במשפחתו, ובמובן הזה אנשי "עובדה" גילו תאוות נקם שהתחפשה לערכים עיתונאיים טהורים-עאלק.

לא למענו אני טוען, למעננו.

ולא, הם לא היו צריכים לשדר את התוכנית. הם ידעו שהוא מאיים להתאבד, ולא התרגשו. הם שמעו שניסה להתאבד, והגיע לביה"ח עם נזק  נוירולוגי, שם נרדף לפגיעה מוחית, ועדיין לא מצמצו. מה קרה לנו?

הליך הוגן – לא בכיכר

אי אפשר להרוג, אפילו בשם חופש הביטוי הליברלי, הנאור, המקודש. החיים קדושים יותר, וגם למנוולים מגיע להתייצב בבית המשפט, וכן, רצוי שיהיה להם דופק, וכדאי שיהיו בהכרה. קוראים לזה הליך הוגן.

אבירי חופש הביטוי ורודפי הרייטינג הכוחניים מנעו, בסופו של יום, את מעצרו של משי זהב, ואת הגשת כתב האישום כנגדו. מבחינתי, הם בחרו במסלול עוקף בג"צ, וגזרו עליו ועל משפחתו, עונש אכזרי הגרוע ממוות.

איך זה עזר בדיוק לקורבנות?  איך זה עזר למישהו בכלל?

האיש אינו יכול להתגונן, זה משפט כיכרות נוסח האדם הקדמון והמערב הפרוע. זה לא מקום שאני רוצה להיות בו. לכל שוחרי הנקם: מחר זה יקרה למישהו שיקר לכם, ואתם תרוצו לבקש את עזרת הממסד שיגן על יקיריכם. רציתם כיכרות? תצטיידו בחרבות, באבנים לסקילה ובחבלי תלייה, צאו לרחובות, ותנהלו את הגנתכם באותם כיכרות.

הנקמה אינה ענישה

"וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם! נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן, עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן") ביאליק: "על השחיטה".

קרימינולגים שעוסקים בתגובה לפשע ובשאלות של יעילות הענישה, וכיצד להרתיע עבריינים, מחפשים את העונש היעיל והצודק ביותר.

הטענה המרכזית היא, שהאחידות בענישה היא בסיס לענישה הוגנת. הענישה נקבעת בחוק בלבד, אפילו לא על ידי שרירות ליבו של שופט. האדם חופשי לבחור את התנהגותו ובחירה זו נעשית בעיקר על פי שיקול דעתו. הגישה המקובלת היא בסיס חוקי, ומתן אפשרות לשיקול דעת שיפוטי מסוים ע"פ הנסיבות הספציפיות.

הקרימינולוג בלארייה  אומר, כי הענישה איננה נקמה אלא כלי הגנה על החברה, על ההליכים הפליליים להיות שיטתיים, העונשים צריכים להיות בהתאם לחומרת העבירה ולא מופרזים, יש לשים קץ למעשים שרירותיים כגון עונש מוות ועינויים, ולהקדיש משאבים למניעת הפשיעה.

הנקמה בראי היהדות

"אין להעלות על הדעת כי רגש הנקמה ינחה את בית המשפט בבואו לשקול מידת עונשו של עבריין" (השופט הדתי בבימ"ש העליון, מנחם אלון).

ומנגד – ההלכה היהודית מצדיקה נקמה, המשפיעה על שיקולי הענישה, רק כשזו מופעלת על ידי בית הדין.

נקמה זו אינה תגובה ספונטנית וחמומת מוח, אלא פרי שיקול אובייקטיבי ומפוכח של בית הדין, הדן בכובד ראש כיצד לבער את הרע מן העולם, מבלי להתחשב כלל בסיפוק הנפשי וברגשי הנקם האישיים המתעוררים אצל הקורבן, קרוביו, והציבור שנחשף לפשע.

אז בבקשה לא להתבלבל: נקמה איננה צדק, וכשאתה יוצא למסע נקם, חפור 2 קברים. (עוד סיני חכם וזקן).