עט נובח - כרמל מעודה: מפלצת או קורבן של משפט התקשורת?

האם האישה הרעה הזו זכתה לשיפוט חף מהשפעת לחצים לא רלוונטיים?

הגננת המתעללת תרצה 9.5 שנות מאסר בפועל, כך פסק בית המשפט לאחרונה. מתוכן היא כבר ריצתה כשנתיים, ולאחר ניכוי שליש היא תרצה כחמש שנים נוספות. זהו עונש חסר תקדים בחומרתו, לכל הדעות.

רבים יטענו, כי העונש הולם, או אף קל מידיי, ומשום כך אין לפקפק ואין להתעמק בשיקוליו של בית המשפט.
אבל מה יקרה כשבבית המשפט יתייצב נאשם שהוא קרוב, חבר, מישהו שהתקשורת החליטה להרשיע, אבל אתם מאמינים בחפותו?

אמון הציבור בבית המשפט הוא אבן יסוד בקיום הדמוקרטיה וביכולת לנהל כאן חיים סבירים. האמון הזה חטף די קשה בשנים האחרונות, בעזרתם הפעילה של פוליטיקאים קטנים עם חשבונות אישיים.

אבל הסיכון הגדול ביותר הניצב לפתחו של האמון הזה, הוא שינוי כתובתו של בית המשפט. בית המשפט הישראלי עבר לכיכר העיר.

למעשה, כיכר העיר החדשה היא הרשת
המרחב הוירטואלי, על השטיקים, הטריקים והמניפולציות שמופעלים באמצעותו, ע"י קורבנות עבירה, נאשמים, עורכי דין, קבוצות אינטרסים ופוליטיקאים מכל הסוגים. כן, גם לוביסטים ממומנים היטב בוחשים בקלחת.
כרמל מעודה כיכבה ברשת מרגע חשיפת הפרשה ועד להקראת גזר דינה.

פרופ' יובל אלבשן טוען, שההורים של ילדי הגן שכרו משרד יח"צ ולוביסט במהלך התקופה הזו. בעיניי, הסיקור והשיח היה בהחלט מחושב ומוכוון מטרה - להרשיע ולהחמיר בעונשה של הגננת. ההורים המאורגנים היטב, לא הסתירו זאת. אם תרצו, אפשר לקרוא לזה גם: ללחוץ על השופטים. הפתעה: הם צופים בטלוויזיה וגולשים ברשת!

היינו רוצים להאמין בניקיון שיקול דעתו של בית המשפט הישראלי, בכך שהוא אינו מושפע מדבר, למעט הראיות והעדויות שמובאות בפניו, מהגיונו, מהידע השיפוטי והמזג השיפוטי שניחן בהם.

חוק יסוד: השפיטה קובע, כי על השופט להצהיר בפני נשיא המדינה: "אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים".

המשפטנית ואשת התקשורת לשעבר, ד"ר ענת פלג, שחקרה את השפעת התקשורת על ביהמ"ש, סבורה כי הקמפיינים התקשורתיים של נפגעי עבירות, צוברים תאוצה כאשר מעשה הפשע שפגע בהם, ממחיש באופן סימבולי בעיה הנוגעת לחלקים רחבים של החברה, כגון בטחון בבתי ספר, אלימות גזענית, תרבות סכינאות, ועוד. כשהמדינה נתפסת כחסרת יכולות טיפול בבעיות כאלה, היא הופכת בעצמה לתוקף בעיני הנפגעים וקרוביהם. הנפגעים מבקשים לעורר סיקור תקשורתי ביקורתי, כדי לפעול ביתר שאת באמצעות אכיפה וחקיקה.

הנפגעים משתמשים באיסטרטגיות תקשורתיות מעולמות הפירסום והפוליטיקה, הם פונים לרגש ולא להיגיון, באמצעות מסרים קצרים ומלאי פאתוס, ללא מהות ועומק.

במספר ספרי הדרכה שנכתבו בחו"ל, מופיעות הנחיות מפורטות לנפגעי עבירות, איך לעודד את התקשורת לסייע בקידום החקירה והשפיטה של התוקפים. מוסדות התקשורת והעיתונות מתחילים ללמד כיצד לטפל בזכויות הקורבנות, מחוץ להליך הפלילי הסטנדרטי.

הסכנה הנשקפת ברורה: הדיון הרציונאלי יפנה את מקומו לעירוב של מידע ורגש.
השיח התחרותי והביקורתי יעורר ציניות כלפי ההליכים המשפטיים הלגיטימיים, והדיון הציבורי הבריא ייעלם, כשאת מקומו יתפסו ספינים ומניפולציות בדעת הקהל.

עורכי דין ונבחרי ציבור מבקשים לייצג קורבנות עקב החשיפה האישית הכרוכה בכך, והם מספרים את סיפוריהם הטראגיים, בשמם, מול כל מיקרופון פנוי.

ד"ר ברוך לשם טוען, כי גם בפרשת זדורוב ששבה לכותרות לאחרונה, האווירה הציבורית, שתודלקה על ידי יוצרי "צל של אמת" וצוות הגנה חובב מצלמות, עלולה להוביל את הפרקליטות להעניק לרומן זדורוב זיכוי אילם, בניגוד לפסיקות ולאינסוף מבחנים משפטיים רציניים שדנו בכך.

האם בית המשפט יודע להתעלם ממסעות היח"צנות האלה, ולהתייחס רק לראיות, לעדים, לחוק ולפסיקה?
נעקוב בעניין אחרי ערעורה של כרמל מעודה, כמו גם החלטת הפרקליטות האם לשחרר את זדורוב ממאסרו, החלטה שצפויה בקרוב.

ותמיד ראוי להטיל ספק, ולהעמיק קצת מעבר לכותרות הדרמטיות השטחיות.