עט נובח – עלילות היועמ"ש בקיצור...

"זכותך להתייעץ עם עורך הדין שלך"

מי לא מכיר את משפט המחץ הזה, מתוך אלפי סרטי מתח אמריקאים?

אז זהו, שזו אכן זכותך, ולעיתים זה גם מתבקש, אבל זו רק זכות.

אינך חייב להתייעץ, וודאי שאינך חייב לקבל עצתו אם אינה נראית לך.

נכון, יתכן שתשלם על כך מחיר, אבל אנחנו משלמים מחירים עבור החלטות שגויות גם בתחומים אחרים, אלה החיים, ואתה לוקח אחריות על ההחלטות שלך.

ומשהחלטת לפנות ולהתייעץ, האם יכול העו"ד לכפות עליך את התובנות, הידע, השקפותיו וערכיו המוסריים?

מסתבר שהיועץ המשפטי לממשלה, שהוא, באחד משני כובעיו, עורך הדין של ממשלת ישראל, יכול.

 הוא יכול להתערב בהחלטותיה המקצועיות של הממשלה, לכפות את דרך חשיבתו והשקפותיו על נבחרי הציבור, לסרב לייצגם בבית המשפט, ואף למנוע מהם לקבל ייעוץ משפטי פרטי!

דעתו של היועמ"ש קובעת, אף יותר מדעתו של ראש הממשלה. תאמרו: "טוב שכך"? מייד נראה.

מעמדו של היועמ"ש היום, לא נרכש בדרך של חשיבה וחקיקה מסודרת, אלא במשך שנים של מאבקי כוח ומחטפים שיפוטיים, בעזרתו של בית משפט אוהד, מול ממשלות ישראל לדורותיהן.

קשת סמכויותיו של היועמ"ש היא ללא אח ורע בעולם המערבי. הוא עומד בראש התביעה הפלילית, מייצג את המדינה בהליכים מנהליים ואזרחיים, מייעץ (וקובע) לרשויות השונות ולממשלת ישראל בהכנות לחקיקה ממשלתית והצעות חקיקה פרטיות. ולזה תוסיפו את ייצוגו של "האינטרס הציבורי" העמום בבית המשפט, בהליכים שהמדינה אינה צד בהם.

אתם זוכרים את כל הרשימה? כי הוא זוכר היטב.

היה זה יצחק זמיר, שהשתמש בכובעו כראש התביעה, ובסמכויות שהוענקו לצורך כך בצדק, כדי להשתלט על סמכויות נוספות, שמעולם לא הוקנו לו, ואפילו ההיפך, בכובעו כעורך הדין של הממשלה.

הוא לא חשש להצהיר, כי תפקידו להילחם בשלטון, גם כאשר השלטון דמוקרטי ויש לו כוונות טובות. הוא לקח על עצמו, במילים אחרות, להילחם על מה שהוא ראה כחוקיות השלטון.

מכאן הוא לקח את זה קדימה, אבל ממש קדימה. זמיר החדיר במערכת עיקרון שהוא פיתח, ושעל פיו משתנה מעמדו של היועמ"ש ללא הכר. היועמ"ש עולה ומטפס מעל מעסיקו, עמדתו מחייבת את הממשלה, והוא, היועמ"ש, אף מוסמך למנוע מהממשלה לקבל ייצוג חלופי בבית המשפט.

איך בונים מהלך משפטי כזה, שהוא רעידת אדמה, ומעניקים לה תעודת הכשר?

לוקחים את כובע התובע הכללי, שהוא כובעו העצמאי של היועמ"ש, ומלבישים עליו את כובע עורך הדין, היועץ שעוזר לנסח חוקים חדשים, ומרחיבים את עצמאותו של הפקיד. כזה פשוט.

הכובע החדש, זה שנולד בפס הייצור החדשני של זמיר, הכשיר אותו, לדעתו, לכפות את דעתו על ממשלת ישראל, ובמקרה ותהיה מחלוקת היא אינה יכולה להיעזר בדעות משפטיות המנוגדות לזו של היועץ.

זמיר הדגים זאת במספר מקרים, אך אדלג עליהם.

עכשיו משנוצר הכובע החדש, מי יכול עליו?

וכשהרכבת של זמיר החלה לדהור, מיהר בית המשפט העליון, בראשותו של מי-אם-לא אהרן-ברק, ותפס עליה טרמפ. כך אפשר לגלגל עיניים ולטעון באחד מפסקי הדין, כי בית המשפט מבטא את מערכת החיים הלאומיים, ועליו לשמש כפרשן להשקפות המקובלות על הציבור הנאור. כך. תיראו מופתעים.

השיטה שפיתח זמיר נלמדה היטב ע"י מחליפיו בתפקיד.

ככה בונים חומה: קודם משחררים הנחיית יועמ"ש מקדימה בעניין שעל הפרק, ואח"כ מסרבים לייצג את הממשלה במקרה של עתירה.

החומה הזו, בניגוד לחומה של נבחרת ישראל, תקתקה יפה. הפטנט, כאמור, רשום על שמם של זמיר וברק.

עם זאת, זמיר הוחלף ביוסף חריש לאחר שמתח את החבל קצת יותר מידי. היה זה ראש הממשלה פרס שהודה לזמיר ונפרד ממנו, וזה קרה בעידן שבו עדיין היה ניתן לנבחרי ציבור להחליף את יועציהם, משרתי הציבור.

חריש ניסה להאט במקצת את הרכבת הדוהרת, ולהגן על עמדת הממשלה גם כשלא תמיד חש עימה נוח. תגובתם של פקידי מחלקת הבג"צים במשרד המשפטים, האמורים לעבוד אצלו, לא איחרה לבוא: הם הודיעו לחריש שיעזרו לו בייצוג הממשלה בבג"צ, בניירות וכתבניות, אף לא בעזרה משפטית. החבר'ה מהמשרד פשוט התחברו פחות לאחד התיקים ולעמדתו של ראש הממשלה. לזה קוראים עצמאות, הללויה.

כך או כך, בית המשפט העליון שם חותמת על מונופול הייצוג של היועמ"ש. רק הוא מייצג את הממשלה, עמדתו מחייבת אותה, ואסור לה לסטות ממנה.

תזכירו לי במי בחרתם בבחירות האחרונות? טוב, זה לא כל כך חשוב. יש יועמ"ש.

אבל חריש היה גם הגון מספיק, כדי להבין שאינו יכול להמשיך לייעץ לממשלה שלדעתה התנגד, ומשזה קרה  בפעם הראשונה, הוא הניח מכתב התפטרות על שולחנה.

בשנת 2000 החליטה הממשלה שבגחלים האלה היא לא נוגעת, היא אימצה את החלטת וועדת שמגר, ובמו אצבעותיה העבירה את הסמכות הפרקטית למינוי יועמ"ש, לוועדה בראשות שופט עליון בדימוס. היועמ"ש חיזק את מעמדו, חדל ממחוייבותו לממשלה, והחל להציב את ה"אינטרס הציבורי" העמום והנתון לפרשנות אינסופית, לנגד עיניו.

לשם המחשה: אנשי הפרקליטות פיתחו מעין אתוס, ולפיו הם נאמנים של הציבור בכללו, ולא של אינטרס נקודתי כלשהו של שר או מנכ"ל. כלומר: לנבחרים יש אינטרס נקודתי, לפקידים נועד תפקיד גדול מזה, הם-הם נאמני הציבור. מישהו התבלבל כאן ככל הנראה.

המשפטן קובע מהו רצון העם, העם בוחר מידי פעם, אבל נבחריו מקדמים אינטרס נקודתי. ממתי מחליט העם מה טוב לעם? מזל שיש כאן מבוגר אחראי.

נו אז מה, יהיו שיאמרו, אין בעיה שהממשלה תתקן את העיוות בחקיקה.

אז זהו, שיש בעיה. אתם מכירים ח"כ או שר שיעז לגעת בסמכויותיו של היועמ"ש, ולהסתכן בחקירה פלילית? לא שזה לא קרה... לפעמים זה גם היה מוצדק, לפעמים פחות, אבל העיתוי, העיתוי נבחר בד"כ לא במקרה.

כך נוצרה הפונקציה מרובת הסמכויות הזו, יש הטוענים כי היא בעלת הסמכות הרחבה ביותר המוכרת בעולמה של הדמוקרטיה.

היועמ"ש הגדיל לעשות בקדנציה האחרונה, והחל להתנגד לחקיקת חוקים, לביצוע תפקידה של כנסת ישראל.

כותרות העיתונים בימים האחרונים ממחישות לאן הגענו. בג"צ מסרב לשמוע את עמדת השר בעתירה שהוגשה כנגד החלטתו של השר.  מאמינים? תבדקו, פרשת "האקדח על השולחן". אישית, אני תומך בטענה המבקשת לצמצם נשק ברחובות, ושר הבט"פ הנוכחי רע מאוד בעיניי, אבל זה לא שייך לעניין.

ולאלה מהקוראים שסבורים כי "מישהו חייב לשמור עלינו מהכנסת הרעה הזו", אשיב: נכון, הכנסת רעה, אבל זה מה שבחרנו. כשנבחר ח"כים טובים יותר, שממש-אבל-ממש מייצגים אותנו, והיועמ"ש יפריע להם לעבוד בעבודה שאותה שלחנו אותם לעשות, מה תאמרו אז?

מה יהיה כש"האינטרס הנקודתי" של השר אהוב עליכם, יתאייד לו אל מול "האינטרס הציבורי" הקדוש, ועמדתו של השר תושלך מכל מדרגות בית המשפט העליון?

אז מה עושים? קטונתי, באמת. לתחושתי, כדי שעיוות יתוקן, יש להכיר בכך שזהו עיוות, ומשם להתקדם. התיקון הוא תהליך ארוך אבל נחוש, שיכול להתבצע רק ע"י מנהיגות רצינית, רחבת-קואליציה, אחראית, ומרחיקת ראות.

תשאלו את המועמד שלכם בבחירות הבאות, מה תוכניתו בעניין, אולי נתחיל משם.

(למשפטנים שבין חבריי, אנא סיפרו עד 100, לפני שתתחילו להשליך עליי את כל שיירי הירקות בשוק המקומי).