עט נובח: קצת לפני תמונת הניצחון, בואו נעשה סלפי

תמונת הניצחון: בימים האחרונים הרשת והמדיה מתפוצצות מקישקושים ואימרות חסרות תוכן, אחת מהן היא "תמונת הניצחון" המפורסמת, שאותה ממש מוכרחים, כביכול,  להציג בפני האומה, בסיום מבצע "שומרי החומות".

התמונה הזו, של מחבל מת או מגדל מתמוטט, פונה לאמוציות הקדמוניות. היא מכוונת לעבר הרגע הנוכחי בהווה. אין לה שום תועלת במימוש השאיפות הלאומיות, שום חזון, שום מסורת, שום היסטוריה ומורשת מלכדת. היא מרגיעה את המפונקים, ששגרת יומם נפגעה, ומבקשים נחמה ונקמה.

עם שיש לו רצונות ושאיפות לטווח ארוך, שמשכיל להביט לעתיד, לא צריך תמונה, כי יש לו חזון. התמונה שלו מרחיקת ראות ורחבת היקף.

ובעניין הניצחון: כבר מזמן אין מנצחים במלחמות. אין דגל לבן, האינדיאני לא רוכב עם קרקפתו של אויבו, השולף המהיר במערב לא נושף לקנה אקדחו ומחזירו בגלגול אלגנטי לנרתיק, כשהטיפוס הרע קורס לאיטו על הכורכר המאובק.

כולם מלקקים את פצעיהם, כולם שורדים. העם היהודי מקדש את החיים, וכואב את מתיו. המוסלמי הקיצוני מקדש את המוות במצוות אלוהיו. אי אפשר לנצח בתנאים האלה, אפשר להחזיק מעמד, ולשם כך רצוי שתהיה מטרה משותפת לטווח ארוך.

מה המטרה? תקראו לה ציונות, תקראו לה קידמה ברוח ערכי המערב, אל תספרו מתים אם יש ערך עליון שכולם מאמינים בו – דת, פילוסופיה, גלגול נשמות, הומניזם, פלורליזם, משהו. בשביל כל אלה צריך לחיות, האם שווה להקריב חיים? עבור מה נדרש להקריב חיים?

הכאן והעכשיו מבלבלים רבים. בקרב הזה, החמאס ניצח אותנו עוד לפני שירה את הטיל הראשון. הוא מוכן להקריב את חיי ילדיו בשם מסגד שמוחמד חלם עליו.

המנוולים מעזה מייצגים את כל מה שאנחנו לא, אבל יש להם אורך נשימה, שלנו אין. גם אם נפרק את כל מגדליהם, ונסכל את כל ראשי הנחש שלהם, יקומו צפעים חדשים, יחפרו מנהרות מלמטה ויבנו רבי קומות מלמעלה, בשם דתם ושנאתם.

אנחנו אפילו לא יודעים לשנוא כמותם, זה לא ב-d.n.a שלנו. אנחנו יודעים לפתח תרופות מצילות חיים, לא לייצר מלחמות מרובות מתים.

במקום תמונת נצחון, כדאי לחשוב איך מנהלים עם שונאינו, שיח שכולל אופציה לחיים משותפים. צריך לדבר על התערבות בינלאומית בעזה, פירוק הנשק והשקעה בפיתוח לטווח ארוך, בשיתוף הרשות הפלשתינית. צריך לעשות תמונת סלפי לעצמנו, ולדבר על מה שאנחנו רואים בה.

לא, לא הם לא יהיו חברים שלנו, במקרה הטוב אויבים מורתעים, אבל אני מוותר על תמונת ניצחון, בתנאי שנמצא את החזון שמחבר בינינו כעם, ומציב לנו יעדים לאומיים לטווח ארוך.

על מנהיגנו לחתור לניצחון, המבוסס על הסכמה פנימית, או, בהיעדרה,  למתווה שמאפשר לחיות ביחד בינתיים, רק בינתיים.

רק אל תביימו תמונת ניצחון, כי אין לה כל משמעות.