"עיניים בגב" עם שרה שלף: בת שישים ותשע פוקחת עין ומגלה שהיא בקבוצת סיכון....
12.10.20 / 12:38
הפעם בחרתי להפנות עיניים קדימה, אל אותה קבוצה שאני שייכת אליה עקב גילי: "קבוצת סיכון".
הטור מוקדש באהבה לחבריי בקבוצת הסיכון בכלל ולמתנדבי "ידיד לחינוך" בנס ציונה בפרט.
"עיניים בגב "
הפעם בחרתי להפנות עיניים קדימה, אל אותה קבוצה שאני שייכת אליה עקב גילי:" קבוצת סיכון".
בת שישים ותשע פוקחת עין ומגלה שהיא בקבוצת סיכון.
אם ,שלא בימי קורונה, השכמתי קום ,נעלתי נעלי ההליכה שלי( נייק למתעניינים) ויצאתי למסע של חמישה ק"מ.
בסגר הראשון אמרו מאה מטרים, אז בשביל מאה מטרים להתלבש , לנעול נייק...? חולצה מדקטלון ? הגזמתם.
בימי טרום קורונה ,כמעט סיימתי את " שביל ישראל" ( 4 שנות צעידה), התנדבתי במסגרת "ידיד לחינוך", פעמיים בשבוע פילאטיס מכשירים ועוד...תקצר היריעה.
וכך כרעם בהיר יש לי 500 מ', 1000...
אז מה עושה אישה פעילה (אבל זוכרים ,קבוצת סיכון) עם עצמה.
ופה נכנס מושג חדש לחיי : זום ! אוקיי ,הקשבתי להרצאות , פגשתי אנשים וכשיחזרו לבית הספר, אבדוק את הבנתי בנושא מול תלמידים..
הסלולרי שלי מוצף כל יום ,דקה שניה בסרטונים ובדיחות (קרש בדרך כלל) אבל אם לא חוויתם אותו סרטון ואותה בדיחה מעשר קבוצות שונות לא חוויתם שמחת בית השואבה מימיכם...
כשלא באה מנוחה ליגע, התעמלתי מול המסך , רקדתי כאילו אף אחד לא רואה ( ובאמת אף אחד לא ראה), כפיפות בטן , עיצוב וחיטוב ומה לא? הגינה הקטנה טופלה עד הפרטים הקטנים , הזמנתי ספרים באתר ושמעתי הרצה ( מצויינת אגב) על הצרקסים.
אבל כמה אפשר " המותן הצטמצמה, השרירים התחזקו אבל שריר הלב הלך ונחלש.
סגר ראשון , סגר שני ...חברי כלואים בבית כדי להגן עליהם ( שמור אותי מאוהבי ,כי משונאי אשמר בעצמי), הנכדים רחוקים ומורחקים.
ההתנדבות שמילאה אותי באהבה , היכולת לתת ולהעניק ,נלקחה ממני.
האדם הוא יצור חברתי, המציאות בה אנו חיים לא טבעית, בריאותי נשמרת אבל הנפש מה יהיה עליה?
לא רציתי לכתוב טור של קיטורים ..אבל מישהו צריך להגיד את האמת: הסגר הזה לא בריא לנשמת המבוגרים שהיו אנשים פעילים , יצרניים ומביאי תועלת.
מישהו שם למעלה , קח דקה , אתה הרי בגילנו, ותקדיש לנו מחשבה.
הבדידות "הורגת "אותנו .
הטור מוקדש באהבה לחברי בקבוצת הסיכון בכלל ולמתנדבי "ידיד לחינוך " בנס ציונה בפרט.
