|
פרופ' יורם יובל לא מתחרט על הכותרות שעורר ומזהיר מפני "האסטרטגיה של נתניהו" לפלג בין העם לצה"ל !
$(function(){setImageBanner('10273a62-5599-4c7e-bd2a-0db0fd8a7e59','/dyncontent/2025/2/2/49d19575-f76a-4ae0-9676-57f82f544068.gif',18877,'300100 ואסטאפ שלנו',525,78,false,45931,'Image','');})
פרופ' יורם יובל - פסיכיאטר, חוקר מוח ומרצה, מסביר עצמו בעקבות הסערה שעורר כשקרא ל"אברי ושרקי" לנשק את רגלי הטייסים...
נראה לי שמי שחושבים שאין סיבה ואין צורך שנשבח את תיפקוד הצבא בימים האחרונים, נופלים לפח שאליו מוליך אותנו בכישרון ובתחכום האיש שעומד בראש ממשלת המשתמטים על מלא-מלא, זאת ששולטת בנו וגם בצה"ל שלוש שנים.
בהינתן האסטרטגיה התקשורתית הזאת של נתניהו, וכאשר, למרות התיפקוד הטוב של צה"ל, העורף נפגע, ווסובל, חרד, וגם מדמם בימים אלה, לא מפתיע שרבים במחנה השינוי נופלים בפח, וכורכים את הצבא והממשלה באותה עטיפה.
מסכם: הרבנים וסייעני ערוץ 14 יכולים לילל עד מחר, וגולדקנופף ודרעי יכולים לגנוב עוד חמישה מיליארד שקל מישראל העובדת. אבל נכון להיום, 20% מן הלוחמים בצה"ל הן לוחמות. זה המצב, ולעניות דעתי זאת לא רק גאווה ישראלית אלא גם הבטחה לעתיד טוב יותר בארץ הזאת. במילים אחרות, צה"ל, עם כל החסרונות והכישלונות שלו, הוא לא נתניהו המושחת, וגם לא שותפיו המשתמטים והגנבים. אסור שנתבלבל, אסור שנשכח את זה, ואסור שנוותר על צה"ל. הוא שלנו, והוא אנחנו.
פרופ'יורם יובל לא מתחרט על הכותרות שעורר ומזהיר מפני "האסטרטגיה של נתניהו" לפלג בין העם לצה"ל !
וכך כתב השבוע: נראה לי שנילי אושרוב שפירסמה את דעתה בעיתון הארץ, הביעה את תחושותיהן של רבות ורבים כאשר דחתה את ההזמנה שלי לחברי הפאנל הלילי של אברי ושרקי לנשק את רגליהם של טייסים וא.נשי פיקוד העורף. אמרתי את זה אחרי שהפאנליסטים שדיברו שם לפני התלוננו שזמני ההתרעות של הפיקוד "ארוכים מדי" (והיו שאמרו "קצרים מדי"). במחשבה שניה, ייתכן שבעניין הזה נילי צודקת, ואפשר גם בלי לנשק. התעצבנתי מן הדברים ששמעתי בפאנל, ויצאו לי הנשיקות... ועדיין, נראה לי שמי שחושבים שאין סיבה ואין צורך שנשבח את תיפקוד הצבא בימים האחרונים, נופלים לפח שאליו מוליך אותנו בכישרון ובתחכום האיש שעומד בראש ממשלת המשתמטים על מלא-מלא, זאת ששולטת בנו וגם בצה"ל שלוש שנים. הטעות הזאת לא מקרית. היחסים התקשורתיים של נתניהו עם צה"ל וכוחות הביטחון פשוטים ויעילים כמו האסטרטגיה שלו לניצחון בבחירות: כשהצבא וארגוני הביטחון נכשלים, כמו ב-7 באוקטובר - נתניהו מרחיק את עצמו בזריזות מכל קשר לאירוע, גם כאשר הוא האשם העיקרי.
במקביל, מכונת הרעל שלו מטילה את כל האחריות, ואיתה גם המון רפש דיגיטלי ותאוריות קונספירציה מרושעות, על ראשיהם של אנשי הצבא והשב"כ, שאינם יכולים להגן על עצמם. כשהצבא מצליח - נתניהו אץ-רץ להתקשט באפוד קרמי וקפלסט (בעזה ובגבול הצפון), או במשקפי ריי-בן (בבסיסי חיל האוויר), מצטלם עם לוחמים ומפקדים, ומתגאה בהישגים שלהם כאילו הם היו בניו האהובים והמוצלחים, הם ולא המשתמט ממיאמי. בהינתן האסטרטגיה התקשורתית הזאת של נתניהו, וכאשר, למרות התיפקוד הטוב של צה"ל, העורף נפגע, ווסובל, חרד, וגם מדמם בימים אלה, לא מפתיע שרבים במחנה השינוי נופלים בפח, וכורכים את הצבא והממשלה באותה עטיפה. לדעתי זאת טעות גדולה וכדאי לנו להימנע ממנה, וזאת משלוש סיבות: ראשית, התיפקוד המעולה של א.נשי חיל האוויר ופיקוד העורף בסבב הזה לא מובן מאליו, כשם שכישלונותיהם בזמנים אחרים וגם עכשיו, אינם מובנים מאליהם. זה משהו שאני מכיר באופן אישי. בחצי השנה הראשונה אחרי ה-7.10.23, במסגרת שירות מילואים, עמדתי בראש מדור המחקר של מחלקת אוכלוסיה בפיקוד העורף. כחלק מהתפקיד שלי נכחתי והשתתפתי בדיונים היומיומיים שבהם מתקבלות ההחלטות על מדיניות ההתגוננות של פיקוד העורף, זמני ההתרעות, ומצב פתיחת המשק. אני מעיד מכלי ראשון שכל החלטה מתקבלת אחרי הערכת מצב ודיון בהשתתפות כל אנשי המקצוע הרלוונטים, שרובם אנשי מילואים. ההחלטות מתקבלות תוך ניסיון לאזן בצורה מושכלת וגמישה בין האיומים לבין האינטרסים המשתנים ולפעמים הסותרים של הפסיפס המורכב והרבגוני שהוא העורף הישראלי והחברה הישראלית. זה לא קל, וזה לא חף מטעויות. אבל אלה שמקבלים את ההחלטות גם נושאים בתוצאות שלהן, כמו כל מי שחי כאן. (לנו, למשל, אין ממ"ד תקני בבית. אנחנו מצטופפים בחדר הארונות שליד חדר השינה, חמש נפשות פלוס כלבה, עם כל אזעקה. אין לנו הנחת סלב בעניין הזה ואנחנו גרים בצפון המופגז). ומה שהכי חשוב – הלב של אנשי פיקוד העורף נמצא במקום הנכון. אני יודע, כי הייתי שם וראיתי. אותו דבר נכון, ואולי אפילו יותר, לגבי טייסי חיל האוויר והיחידות המיוחדות שפועלות באיראן. רבים מן האנשים והנשים שנתניהו משתמש בהם בציניות כרקע אנושי לסרטוני התעמולה שלו מבסיסי חיל האוויר הם אנשי מילואים. רבים מהם עמדו ועדיין עומדים בחזית המחאה וההתנגדות להפיכה המשטרית של ממשלת המשתמטים והגנבים. כאשר זה התאים לנתניהו, גם הם זכו לקיתונות של טינופת מפיו ומפי סייעניו בתקשורת. התיפקוד הטוב והאמיץ של הטייסים ולוחמי היחידות המיוחדות שלנו באיראן לא מובן מאליו. הוא תוצאה של עבודת צוות מפרכת ומסוכנת, תכנון, תיאום ותרגול קפדניים, וביצוע מופתי. על האומץ, המקצועיות, והנכונות להקרבה שלהם, מגיעה להם מילה טובה מכל מי שחי כאן. גם ממני, וגם מנילי אושרוב. וזה מביא אותי לסיבה השנייה שבגללה חשוב שלא נתייחס לצה"ל כאל עוד ענף מושחת ונהנתן של ממשלת המשתמטים על מלא-מלא של נתניהו. נתניהו וממשלתו - ולא צה"ל - אחראים לטיפוח, למימון ולחימוש החמאס, וזה פשע שאין עליו כפרה. נתניהו וסייעניו - ולא צה"ל - אחראים גם לפרישת טראמפ מהסכם הגרעין, טעות אווילית ומסוכנת שהביאה אותנו לבסוף ל"עם כלביא" ו"שאגת הארי". ועדיין, לא נתניהו ולא הימין הישראלי אחראים לשנאה הרצחנית והעמוקה של חמאס בעזה והאייטולות באיראן לישראלים וליהודים באשר הם. השנאה של חמאס ומשמרות המהפכה אינה מבדילה בין יהודי בסידני או במישיגן ליהודי בתל אביב, ובין מתנחלת בשומרון לקיבוצניקית בעוטף. השנאה הרצחנית הזאת קדמה להתנחלויות, קדמה לנתניהו, קדמה למלחמת ששת הימים, וקדמה גם למלחמת העצמאות. השנאה הזאת מעוגנת עמוק בתודעת האסלאם הפונדמנטליסטי בגירסה השיעית שלו, שמיוצגת היום באיראן, בלבנון ובתימן. אותה שנאה עיוורת קיימת גם בגירסה הסונית של האחים המוסלמים. היא מיוצגת, בהצלחה רבה יותר, בעזרתם הפושעת של נתניהו ויועציו, בעזה ובקטאר, שמפיצה אותה בכל העולם. השנאה הזאת חיה וקיימת, והיא לא הולכת לשום מקום. ככה זה. אגיד את זה פשוט: לעניות דעתי, הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו יכולים לחיות היום בארץ ישראל, היא שיש לנו צבא שמסוגל, במחיר גבוה וכואב ללא נשוא, להילחם ולנצח את הרוצחים שסביבנו בכל פעם שהם מנסים להשמיד אותנו – והם ניסו, ועדיין מנסים. זאת לא המצאה של נתניהו. זאת האמת. זה המקום שבו מגילת העצמאות של בן גוריון וקיר הברזל של ז'בוטינסקי נפגשים, ושניהם צודקים. גם אחרי שנסלק מן השלטון את הממשלה הנוכחית עדיין נישאר עם הצורך להגן על עצמנו. אם יהיה כאן שלום - ואני שייך לאלה שמאמינים שיהיה לנו כאן שלום, ועוד בחיי - הוא יבוא לא רק כאשר נהיה מוכנים לתת מקום הוגן ומסגרת מדינית הוגנת לשאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני. זה תנאי הכרחי שבלעדיו אי אפשר, אבל יש עוד תנאי הכרחי ונוסף: השלום יבוא רק אם וכאשר מנהיגי איראן והפלסטינים יבינו שהיהודים בארץ ישראל לא הולכים לשום מקום, שגם להם מגיע בית לאומי, שהם יודעים ומוכנים להגן על עצמם, ושאפשר וגם כדאי להפסיק את ההסתה נגדם, ולהתחיל לחיות איתם בשלום. וזה מביא אותי לסיבה השלישית והאחרונה שבגללה אני חושב שאסור לא.נשי המחנה הליברלי ליפול למלכודת של נתניהו, ולהצטרף אליו בטשטוש ההבדל שבין צה"ל לבין הממשלה האיומה שלו. ביום שאחרי נתניהו וממשלתו – ואני מאמין שהיום הזה קרוב הרבה יותר ממה שמספרים לעצמם ולנו הסייענים של הממשלה בתקשורת – נצטרך לחדש את הברית של המחנה הליברלי והציוני עם המחנה השמרני והציוני בישראל. וצבא ההגנה לישראל הוא גם שומר הגחלת וגם הפרי של ברית המשרתים הזאת. אני מדבר על הציבור שמקובל לקרוא לו "הימין השפוי", ושאת נציגיו אני פוגש בכל יום שאני במילואים. אלה הא.נשים שיחד איתנו עובדים, משלמים מיסים, משרתים בצה"ל, מאמינים בשלטון החוק ובשוויון לפני החוק, ומבינים שכולנו אחים כאן, ברצינות ולא כסיסמה ריקה. הם ואנחנו מהווים יחד רוב מוחץ של חיילי צה"ל. כי נכון להיום, אביב 2026, למרות הניסיונות הנואשים של הכהניסטים ושל רבני ישיבות הקו הגזענים והמיזוגנים להשתלט עליו, צבא ההגנה לישראל היה ונשאר צבא העם. הרבנים וסייעני ערוץ 14 יכולים לילל עד מחר, וגולדקנופף ודרעי יכולים לגנוב עוד חמישה מיליארד שקל מישראל העובדת. אבל נכון להיום, 20% מן הלוחמים בצה"ל הן לוחמות. זה המצב, ולעניות דעתי זאת לא רק גאווה ישראלית אלא גם הבטחה לעתיד טוב יותר בארץ הזאת. במילים אחרות, צה"ל, עם כל החסרונות והכישלונות שלו, הוא לא נתניהו המושחת, וגם לא שותפיו המשתמטים והגנבים. אסור שנתבלבל, אסור שנשכח את זה, ואסור שנוותר על צה"ל. הוא שלנו, והוא אנחנו.  ---------------בתמונה:פרופ' יובל ועמיתיו, א.נשי מילואים של פיקוד העורף, דצמבר 2023 עוד מדבריו המומלצים !! · ·
להיות רגוע זה לא להיות שאנן. יש להישמע להוראות פיקוד העורף, אך גם להכניס את הדאגות שלנו לפרופורציות, כי זה בדיוק מה שהולך לאיבוד כאשר נכנסים לחרדה: היכולת לראות את התמונה הגדולה ולא רק את מה שמפחיד אותך. קוראים לזה "ראיית מנהרה".
ראיית מנהרה היא תופעה פסיכולוגית נורמלית, המתרחשת בנסיבות מאיימות. כל תשומת הלב מתמקדת בדבר שהכי מפחיד אותך, ואתה לא רואה את התמונה המלאה. גם אני חוויתי זאת, במיוחד בשירותי הצבאי - כל תשומת הלב מתנקזת למי שיורה עליך. זה חשוב שתשומת הלב תהיה שם, אבל חייבים לראות גם את מה שמסביב, כי אולי יש שם דברים נוספים שאתה מפספס.
זה קצת כמו כאב שיניים: ברגע שכואב לך, קיים רק הכאב. אין שום דבר אחר במודעות שלך. השן הכואבת הופכת להיות כל עולמך. עליך להזכיר לעצמך כל הזמן להרחיב את המבט ולראות את התמונה השלמה. אל תשכחו שהמצב הנוכחי הוא זמני - אנחנו במצב קשה, אבל הוא יסתיים.
אז מה אני ממליץ?
אני מציע לקיים פגישה משפחתית עוד הערב ולתכנן טיולים קדימה. תחשבו לאן תרצו לנסוע בחופש הגדול, תכינו תקציב ותקראו על היעד. זו הדרך שלנו לשדר לילדים – לא במילים אלא במעשים שאבא ואמא מתכוננים ליום שאחרי המלחמה. לנו כמשפחה יש תוכניות, ואנחנו עובדים עליהן.
דברו עם חברים ובני משפחה ושתפו ברגשות. אל תשמרו בבטן! כשאנחנו נותנים שם למצוקה ומוציאים אותה החוצה, אנחנו מפסיקים להיות לבד בתוך החוויה ומאפשרים למתח להשתחרר. הדיבור הרגשי הופך את החרדה ממשהו מאיים ומופשט למשהו שאפשר לעבד ולנהל יחד.
קל מאוד להישאב למטלות ולהפסיק לטפל בעצמנו, במיוחד להורה הישראלי, שאליו מתווספת גם תחושת אשמה. זה לא טוב. עלינו לדאוג לעצמנו כדי שנוכל לדאוג לילדים, בדיוק כמו עם מסכות החמצן במטוס: ההורים זקוקים לחמצן תחילה, כי הורה חרד ושחוק יתקשה לטפל בילדיו. אני מבקש שתקדישו חצי שעה ביום רק לעצמכם – בלי הילדים, עם מישהו שאתם אוהבים, בן זוג או חברה טובה.
מתי כדאי לפנות לעזרה? ברגע שעולה השאלה האם יש צורך בעזרה - פנו לייעוץ מקצועי. בנוסף, כל מצוקה בלתי נסבלת או פגיעה משמעותית בתפקוד מצריכות פנייה לעזרה.
פעילות גופנית היא תרופה מעולה לחרדה ולכאב. צאו להליכה בשכונה, עשו פעילות גופנית עם הילדים או תרגילים מול יוטיוב – כל דבר שיגרום לכם לזוז הוא מבורך.
אם אתם יכולים, תעזרו ותתנדבו. הושיטו יד לאנשים שסביבכם.
החברה הישראלית היא חברה חזקה מאוד. אנחנו במקום טוב במדד האושר העולמי, ומוקד הכוח שלנו "הנשק הסודי" שאסור לנו לאבד – הוא הערבות ההדדית והלכידות החברתית. בזה אנחנו עדיין בצמרת העולמית וטוב שכך.
|
|
|
|
