פרשת שושנה סטרוק וכיצד גרמה לי להתפכח ולהתנתק מכמה אנשים שהערכתי עד עתה.

פרשת שושנה סטרוק וכיצד גרמה לי להיגעל מכמה שמאלנים שהערכתי עד עתה.

סיפורה של שושנה סטרוק המנוחה אינו עוד פרשה משפטית יבשה, אלא דרמה אנושית מטלטלת שהחלה בטענות מצמררות שלה על התעללות מינית טקסית ("כתתית") שעברה לכאורה בילדותה.

סטרוק, שאובחנה כסובלת מהפרעת זהות דיסוציאטיבית, הצביעה על דמויות מפתח בהנהגת הציבור הדתי-לאומי, ובראשם הרב צבי טאו, כמי שעמדו מאחורי טקסי פולחן אכזריים וטיפולי המרה כפויים. אלא שהמערכת המשפטית והמשטרתית התקשתה למצוא ראיות פורנזיות שיתמכו בסיפורים שנדמו לקוחים מסרטי אימה. ואכן,  חקירת המשטרה בלהב 433 הסתיימה בקביעה כי החשד דל ביותר, עד לא קיים.

חשוב לציין כי חמישה עיתונאים בכירים  ומוערכים שאינם מערוץ 14 (...) כמו בן כספית וג'וש בריינר, הגיעו למסקנה שאין כל בסיס למרבית הסיפורים של שושנה ז"ל וכנראה מדובר בתעתועי דמיון של אישה חולה בנפשה. 

 אך בעוד כלי התקשורת המרכזיים נזהרו כל העת מלתת במה להאשמות לא מבוססות ולא רק בשל צווי איסור פרסום וחשש מתביעות דיבה, אלא בשל ההבנה כאמור שלא מדובר בסיפור אמיתי,  הרשתות החברתיות הפכו לזירה המרכזית שבה הפרשה חיה ובעטה.    סרטוני עדות של שושנה הופצו בווטסאפ ובטלגרם, והגיעו למאות אלפי צפיות. כאשר רבים טוענים כי העובדה ששושנה היא בתה של שרה מכהנת גרמה למערכת "לאתרג" את המשפחה ואת הרבנים המעורבים כביכול.

השיח ברשתות התאפיין בחוסר אמון מוחלט במוסדות המדינה, תוך הצגת שושנה כגיבורה טרגית שנלחמה מול "דיפ סטייט" דתי ופוליטי רב עוצמה שניסה להשתיקה בכל מחיר.

הזהות הפוליטית שיחקה תפקיד מכריע באופן שבו הפרשה נתפסה בציבור הרחב. מצד אחד, מתנגדי הממשלה והציבור החרד"לי מצאו בסיפור הוכחה לריקבון מוסרי עמוק בהנהגת הימין הדתי. מצד שני, תומכי השרה סטרוק והרב טאו ראו בפרשה ובצדק מבחינתם, ניסיון מרושע להנדס תודעה ולפגוע פוליטית במחנה שלם דרך טענות של אישה פגועה נפשית.

האמת הפכה לעניין של מחנה, והעובדות נדחקו הצידה לטובת נרטיבים פוליטיים, מה שיצר קיטוב קיצוני עוד יותר עם מותה של שושנה. עבור תומכיה, מותה היה הוכחה לכך שהיא נשברה תחת מכבש הלחצים, בעוד עבור מתנגדי הטענות, היה זה סיום טראגי למסע של עלילות דם חסרות שחר.

למעשה, אני השתכנעתי על בסיס הגיון פשוט, כי מכל הטענות של הבת המנוחה שללא ספק סבלה ממחלת נפש, רק הטענה שניסו לכפות עליה טיפולי המרה, זו היחידה ש"מחזיקה מים", על בסיס נסיון העבר המתועד בחוגים אלו. וזו אמנם רעה חולה אופיינית למיגזר, אך לא מתקרבת לכל הנטען. 

מדוע השתכנעתי? כי אני לא מאמין לסיפור על התנהלות טקסית רבת משתתפים, בה מתרחשים זוועות כפי שנטען, בתוך קהילה פתוחה (מבחינת חופש התנועה והתקשורת לפחות), שאיננה כת סגורה הנחבאת באיזה ג'ונגל - עד שלא אראה בעיניי הוכחות חותכות.  לא ייתכן שדבר כזה יתרחש במשך שנים, בלי שמשהו ידלוף. בלי שמישהו מהמעורבים יתחרט או יפטפט.

ולכן מבחינתי מוליכה לכל הקונספירציות והשינאה המבעבעת שהולידה אותן,- אותה דרך של רישעות ונכונות להאמין הכל על היריב, שהובילה חלק כה גדול באוכלוסיה להאמין ב"בגידה" בבוקר ה7.10.

וכאשר אני רואה ברשתות אנשים החולקים עמי בדרך כלל השקפת עולם ורגשות, מצטרפים גם לארוע הזה ויש אפילו המתמוגגים מהנאה פרברטית לנוכח התמונה המעוותת שמקבלת אחיזה, אני מתפכח ו"מוחק" אותם מבחינתי, תודעתית וטכנית.

עצוב ומפחיד !