קבלו את "אזרחות אקטיבית". המתווה לשוויון בנטל והגנה על הציונות !
14.05.26 / 14:34
להלן התוכנית "אזרחות אקטיבית" עליה אני חושב כבר כמה שנים - המציגה תפיסה מהפכנית המבקשת להחליף את מודל "חובת הגיוס" המיושן במערכת של "בחירת אזרחות" מרצון.
בבסיס ההצעה עומדת ההכנה המציאותית כי כפייה וסנקציות פליליות או כלכליות אינן מסוגלות להכניע אידאולוגיה דתית או חברתית מושרשת, ולכן יש ליצור הפרדה מבנית בין שני מסלולי חיים במדינה. המודל שואב השראה ממעמד ה"גרין קארד" האמריקני ומפריד באופן מוחלט בין זכויות פוליטיות ותקציביות לבין זכויות יסוד אנושיות והגנה סוציאלית המגיעות לכל אדם.
זוהי האלטרנטיבה האמיתית שתביא לשוויוניות הוגנת ללא כפייה, מתוך הבנה שמי שרוצה לקבוע את פני המדינה – חייב להיות שותף בבנייתה ובשמירה עליה.
מתווה האזרחות האקטיבית: המודל שיפתור את משבר הגיוס וייצור מבנה חברתי חדש
הוויכוח הציבורי על "השוויון בנטל" תקוע מזה עשורים במבוי סתום של כפייה, אפליה ותסכול. כיום די ברור כי סנקציות כלכליות על חרדים לא יביאו להתגייסות משמעותית; הלהט האמוני וסכנת הנידוי החברתי חזקים מכל עונש כספי.
מאידך, האפליה המובנית שבה נער חילוני נשלח לכלא כעריק בעוד מגזרים שלמים פטורים, היא פצע פתוח בלב הדמוקרטיה.
הגיעה העת למהפכה רעיונית ביוזמת המפלגות הציוניות: מעבר מכפייה לאחריות אישית, ויצירת מודל של התאמת זכויות לחובות, מבלי לפגוע בזכויות היסוד של כלל התושבים.
מהפכה המבוססת על העיקרון "ללא שירות אין אזרחות", אך מיושמת ללא כפייה ובאופן שאינו סותר את החוק הבינלאומי ותחולתה אינה רטרואקטיבית. המתווה מציע ליצור הפרדה מבנית ברורה המזכירה במידה מסויימת את ה"גרין קארד" האמריקני. הפרדה המבדילה באופן מוחלט בין זכויות אזרחיות פוליטיות, לבין זכויות יסוד אנושיות וסוציאליות.
אזרחות כזכות מודעת ולא כחובה אוטומטית
התפיסה המרכזית העומדת בבסיס המתווה החדש היא שאזרחות במדינת ישראל צריכה להיות זכות המוענקת מתוך בחירה, ולא חובה הנכפית באופן אוטומטי. הלידה בישראל או העלייה ארצה מכוח חוק השבות יקנו לפרט את הזכות לקבלת אזרחות ישראלית, אך היא תמומש אך ורק אם האדם מעוניין בה ומעוניין לתרום למדינה. כאשר כל אדם יוכל לבחור באופן מושכל האם אכן ברצונו להפוך לאזרח לכל דבר ועניין, המקבל על עצמו את מכלול החובות והזכויות הנובעות ממעמדו, או שהוא מעדיף לחיות את חייו ללא תרומה למדינה מחד אך גם עם מינימום סיוע ממנה, מאידך ובמעמד של "בלתי מעורב"..
זוהי האלטרנטיבה האמיתית שתביא לשוויוניות הוגנת ללא כפייה, מתוך הבנה שמי שרוצה לקבוע את פני המדינה – חייב להיות שותף בבנייתה ובשמירה עליה.
הזכות הזו, לבחירה חופשית, משריינת את המתווה מפני עתירות לגופים בינלאומיים והגדרת ישראל כדיקטטורה, חלילה.
לכן:
- כל נער/ה המגיעים לגיל 17 יהיו חייבים, להתייצב במשרד הפנים, או אפילו באופן דיגיטלי, להגיש בקשה לאזרחות ולחתום על הצהרת נאמנות למדינה ולחוקיה. אם הצעירים לא יעשו זאת תוך שנה, הרי ששמם ייגרע מרשימת האזרחים בעלי זכות הבחירה וחייבי הגיוס והם יוגדרו אוטומטית כ"תושבים" , ללא שום סנקציות או הגדרה כ"עריקים". עם זאת, באשר למי שכבר זומנו לשרות צבאי, לא התייצבו והוגדרו כ"עריקים"- הם יצטרכו להתייצב ולחתום על בקשה לשנות מעמד ל"תושב" ובכך ייצאו ממעגל האכיפה. כאשר נגד מי שלא יעשו אף זאת, תוחמר האכיפה, אך בדרכים מנהליות בלבד
- . על כל מי שגילו בעת כניסת החוק לתוקפו יהיה 18-45 ללא קשר למינו או מצבו המשפחתי , תחול חובה להתייצב כאמור, להגיש בקשה לאזרחות ולחתום על הצהרת נאמנות למדינה ולחוקיה ומאותו רגע ניתן יהיה לשבצו לשרות צבאי או אזרחי במילואים, הכל לפי צרכי המדינה והמשק. עם זאת שר הביטחון יוכל להורות על חריגים מטעמים שונים (כמו מספר ילדים) ובלבד שלא יהיו סקטוריאליים ויפגעו מעיקרון השוויון. כל מי שלא הוחרג ולא התייצב וחתם, ייראה כאילו הכריז על עצמו כ"תושב" והודעה על כך תפורסם כחוק, כולל מתן זכות ערעור תוך פרק זמן סביר.
- באשר למליוני האזרחים האחרים, שכבר אינם בגיל האמור, גם עליהם תחול חובת החתימה על הצהרת אמונים, תוך פרק זמן שייקבע. אך אם לא יתייצבו לחתום על הצהרת אמונים, הרי שאזרחותם לא תופקע חד צדדית וזכות הבחירה לא תישלל מהם. אך הם יוגדרו כתת קבוצה מובחנת ובעתיד, בכל חקיקה המעניקה זכויות או הטבות לאזרחי המדינה בלבד. היא תכיל קביעה לפיה הן תחולנה רק על האזרחים שאכן הצהירו אמונים.
- באשר לעולים חדשים המגיעים לארץ, תיקבע תקופת הכשרה והסתגלות בת שנה אחת, שרק בסיומה הם יידרשו לקבל את ההחלטה הסופית לגבי מעמדם ובינתיים ייהנו ממעמד "תושב" בלבד.
- כדי למנוע החלטות פזיזות, לשתי הקבוצות – הן לעולים בתום שנת ההכשרה והן לצעירים בני 17 – תינתן אופציה חוקית לשנות את החלטתם הראשונית על כל המשתמע מכך, בטווח זמן של שנה אחת נוספת מהרגע שבו הכריעו.
מה יהיה אם "כולם ירצו להיות תושבים ולא לשרת?
לדעתי- החשש המתבקש לכאורה כי רבים גם במגזר הכללי יבחרו ב"תושבות" כדי להתחמק משירות אינו מוצדק. המחיר המצטבר של להיות במובנים רבים סוג ב' לאורך חיים שלמים – ללא הטבות וסובסידיות ישירות, ללא השפעה פוליטית ועם פחות אפשרויות חינוך ותעסוקה – יהיה כבד מדי. רוב הצעירים יעדיפו שירות משמעותי בתגמול נדיב על פני חיים בשולי החברה.
ועדיין , מדובר בחקיקה הדרגתית ותקופת מבחן, כך שניתן יהיה לסגת ממנה , אם טעיתי בהערכתי.
המודל הישראלי והגנת זכויות הפרט.
המתווה מציע ליצור הפרדה מבנית ברורה המזכירה במידה מסויימת את ה"גרין קארד" האמריקני. הפרדה המבדילה באופן מוחלט בין זכויות אזרחיות פוליטיות, לבין זכויות יסוד אנושיות וסוציאליות.
מי שבוחר שלא לשרת ולא להצהיר אמונים למדינה, ולא משנה אם הוא חובש כיפה או כפיה, או לא חובש כלום... יוכל לוותר מרצונו על אזרחותו ולהפוך לתושב קבע, מבלי שזכויותיו הבסיסיות ייפגעו ומבלי שיוטלו עליו סנקציות פליליות.
תושבי הקבע ייהנו מהגנה מלאה ובלתי מתפשרת על זכויות הפרט, על חופש העיסוק ועל ביטחונם האישי. הם יהיו זכאים באופן מלא לכל שירותי חוק בריאות ממלכתי, לקבלת קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי ולתחולתם המלאה של מכלול החוקים העוסקים בהגנה על זכויות הפרט.
בנוסף, כדי לאפשר להם לנהל את חייהם הקהילתיים, תוענק לתושבים הזכות לבחור בבחירות לרשויות המוניציפליות במקומות מגוריהם, אם כי לא יוכלו להיבחר לגופים אלו, מאחר ובחירה כזו מחייבת הצהרת אמונים למדינה. אך במישור הלאומי, לא תהיה להם זכות בחירה או היבחרות לכנסת, והם לא יוכלו להשתלב במשרות בשירות המדינה או ברשויות המקומיות.
אוטונומיה קהילתית וחופש החינוך
חלק בלתי נפרד משימור אורח חייהם של התושבים הוא מתן אוטונומיה תרבותית רחבה במרחב הקהילתי שלהם. לקהילות ה"תושבים" מכל החוגים - תינתן הזכות המלאה להקים ולנהל מוסדות חינוך עצמאיים לחלוטין, שיפעלו במימון עצמי ופרטי בלבד, ללא כל הישענות על תקציבי המדינה או גופים הנתמכים על ידה. עם זאת ומתוך הבנה והתחשבות בעולם הערכים השונה של אותן קבוצות, המדינה תסיר כמעט לחלוטין את הפיקוח הפדגוגי והמנהלי על מוסדות אלו: הם יהיו רשאים לקיים הפרדה מגדרית מלאה, לקבוע את התכנים הלימודיים כראות עיניהם, ולבחור את היקף לימודי הליבה, או אף להימנע מהם כליל.
לשם כך אף יצומצם חוק חינוך חובה בהגדרותיו ויחול בחלק מסעיפיו על אזרחים בלבד, כך שאזרח לא יוכל לשלוח את ילדיו לבי"ס פרטי והוא ייראה כאילו לא שלחם לבי"ס בכלל.
האוטונומיה החינוכית הזו תהיה כפופה לשני חריגים בלבד, באופן ברור וחד-משמעי, שלא יסבול כל פשרה – חסם חוקי חמור ואיסור מוחלט על ענישה פיזית או התעמרות, המהווים פגיעה בזכויות הילד לפי אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן וכן קיום כל גילוי של הסתה נגד מדינת ישראל או מוסדותיה.
מהפכת השירות הלאומי המורחב בקהילות
זהו הלב המעשי של התוכנית. כדי לאפשר לכולם לתרום וכדי לאפשר שוויון הוגן מבלי לייצר חיכוך אלים, המתווה מציע אמנם להחיל את חוק שירות ביטחון באופן שוויוני על כלל האוכלוסיות, אך מציע שימוש בסמכות שר הביטחון ליצירת מסלולי שירות לאומי-אזרחי נרחבים בתוך קהילות המקור.
לדוגמה: במקום לגייס צעירים/ות חרדים או ערבים ולשולחם לערים אחרות או לבסיסים מרוחקים, הם ישרתו בסדיר ובמילואים בתוך הקהילות שלהם ויוכלו לשמור על אורח חייהם בלי מאמץ מיוחד וללא הקמת מסגרות יקרות במיוחד עבורם. השירות יתמקד בתחומים חיוניים: ביטחון וחירום: הקמת "משמר אזרחי" קהילתי, כוח עתודה לכיבוי אש, ועוזרי חובשים במד"א. חינוך ורווחה: סיוע במערכות החינוך המקומיות, חניכת נוער בסיכון, וליווי קשישים ובעלי מוגבלויות בקהילה. מנהל ושיטור: תגבור כוח האדם ברשויות המקומיות ובמרכזי השיטור הקהילתי.
מודל זה מביא עמו יעילות כלכלית וחברתית עצומה, שכן הוא חוסך למדינה עלויות אדירות, פותר במידה רבה את בעיית כח האדם האקוטית בתחומים אלו ומעניק למגזרים אלו הכשרה תעסוקתית חיונית ואופציה להמשך העסקה גם בתחומים אלו, כולל צבירת נסיון חיוני.
עלות נמוכה למדינה: המשרתים בקהילתם אינם דורשים מגורים (לינה), הסעות יומיומיות או מערכי מזון יקרים. כאשר כל משרת יקבל רק דמי קיום מינימליים.
גשר לתעסוקה: השירות מהווה "שנת הכשרה" המעניקה מיומנויות מקצועיות, משמעת עבודה וחיבור לשוק העבודה, ובכך יסייע לצמצום העוני במגזרים אלו.
תגמול הוגן למשרתים והבחנה לפי סוגי השרות:
כלל המשרתים במסלול הצבאי, לוחמים ושאינם לוחמים, ללא הבחנה, יתוגמלו באופן הולם באמצעות דמי קיום חודשיים בגובה מחצית שכר המינימום, כאשר המחצית השניה תיצבר ותוענק להם עם השחרור.
לעומתם, המשרתים בשרות לאומי, כולל בעלי משפחות, יסתפקו בדמי קיום מינימליים שסכומם ייקבע ויעודכן מעת לעת בהחלטות הכנסת.
כל ממלאי חובת השרות, במדים ובלעדיהם יזכו לקדימות מוחלטת במכרזי דיור ממשלתיים ועדיפות בקבלה למוסדות להשכלה גבוהה, לעומת ה"תושבים".
תשלום ריאלי עבור החינוך האקדמי כמרכיב בתוכנית :
מאחר והמדינה מסבסדת שרותים רבים כמו בריאות וחינוך, הרי שבעוד הבריאות תמשיך להיות מסובסדת לכולם, הרי שהחינוך האקדמי יוגדר מחדש ותבוטלנה התמיכות הכוללות למוסדות, מלבד מענקי מחקר ייעודיים. במקביל תינתן לאוניברסיטאות הזכות לגבות שכר לימוד ריאלי מכל סטודנט בהתאם לעלות הלימודים בתחום בו בחר.
אלא שהמדינה תסבסד מדי שנה את הלימודים ל"אזרחים" בלבד, כך שעלותם לא תעלה על המצב הנוכחי. המדינה אף תוכל לפי שיקוליה להגדיל/ לצמצם הסבסוד לפי תוחמים בהתאם לצרכי המשק והחברה ובלבד שההחלטות לא תפגענה בלומדים הקיימים עד לסיום התואר.
המהפך הפוליטי וה"בום" הכלכלי
המתווה מעמיד את ההנהגות המגזריות בפני איום פוליטי ישיר: ככל שהן יעודדו את חסידיהן לבחור בבדלנות ובתושבות, בסיס הכוח האלקטורלי שלהן בכנסת יצטמק ויכולתן להשפיע על תקציבים תיעלם כליל. מציאות זו תאלץ את המנהיגים לגלות פרגמטיזם, לפרוץ את חומות הסירוב ולעודד השתלבות במערכי התרומה הלאומיים.
עם זאת, קיימות לא מעט קהילות בעלות מאפיינים בדלניים במיוחד אשר תעדפנה להסתגר מרצון בתוך ה"גטו" שלהן וזכותן לכך. אך הן תחדלנה להיות כוח פוליטי במדינה ולא ישפיעו על חיי כולנו. כך יימחקו מפנקס הבוחרים רבבות, בין אם מדובר בחברי קהילה חרדית יהודית ובין אם מדובר בחברי קהילה ערבית מוסלמית "חרדית"- או קבוצה של מתנגדי הציונות כמו תומכי בל"ד ואף קבוצה של פציפיסטים חילוניים מוגדרת. והמשמעות ברורה: ירידה בכוח הקצוות להחליט עבור המרכז.
המתווה יניב תועלת עצומה למדינה בכך שיביא להצטרפות המונים לשירות הלאומי ולמערך המילואים האזרחי בגופים כמו המשטרה, מד"א ומערכת הבריאות והסיעוד. הדבר יחסוך הון עתק למשק, שישמש למימון הטבות נדיבות למשרתים.
בשורה התחתונה, המהלך ימנע מגורמים המתנגדים למדינה מלהשפיע פוליטית על החברה, יאלץ את ההנהגה החרדית לשנות את מדיניותה כדי שלא לאבד כוח פוליטי ותקציבים, ויוביל לשילוב חרדים רבים בשוק העבודה ובלימודי ליבה, בעוד חרדים אחרים קיצוניים יותר יסתגרו בבועות זכוכית משלהם, עם כמה שפחות מעורבות והשפעה.
