73 שנה לעצמאותנו, בסימן השגיאה הגדולה של בן גוריון !

$(function(){setImageBanner('924ee8fd-9829-48cf-8c1a-94484b2f95e1','/dyncontent/2024/3/12/8f0a2b8d-e0e3-496f-8d42-b3f76fef9145.jpg',16611,'בול בפוני קריית תרבות עד 0104',525,78,false,45931,'Image','');})

הפעם אעסוק בארוע מכונן שקרה ב20.10.52 עת ביקר דוד בן גוריון בביתו של "גדול הדור" החרדי, הרב אברהם ישעיה קרליץ המכונה "החזון איש" שהיה "גדול הדור" בשעתו והיה מתנגד חריף לציונות וייצג את העמדה המתנגדת לחלוטין לזו של הרב קוק המנוח, בכל תחום כמעט.
על משמעות הביקור והשלכותיו עד ימינו אנו. ועל התהליך שהחל באותו יום והוביל ליצירת "חברת הלומדים" בארץ ואף תיעדופה לצד פגיעה קשה בציונות הדתית נוסח הרב קוק.

לע"מ

בן גוריון מגיע לביתו של "החזון איש" (ארכיון המדינה)

על מה שאירע בפגישה קיימות גירסאות רבות, אך למרות שהדיון בפגישה היה כנראה פילוסופי ולא קונקרטי, הרי מה שייזכר ממנו הינו "משל העגלה המלאה" הידוע, אשר מתמצת את הגישה המתנשאת שמאז רק החריפה,- של היהדות התורנית כלפי זו הציונית, מקימת המדינה.

אציין כי  כבר בינואר 1951, הורה ראש הממשלה לרמטכ"ל על פטור ל500 בחורי ישיבה משירות סדיר. אך פגישת בן גוריון והחזון איש העניקה להסדר שנוי במחלוקת זה – תמיכה סמלית וגרוע מכך-  היוותה סטירת לחי פומבית לחוגי הציונות הדתית הרואה  במדינת ישראל "אתחלתא דגאולה" ומאז ועד היום שכלה את מיטב בניה בהגנה על קיום המדינה.

זאת לעומת עמדתו עליה הצהיר ה"חזון איש" כי אכן יש להשתתף בבחירות ולהיות מעורבים בהחלטות, בניגוד לעמדת "העדה החרדית" הבדלנית, שטענו כי השתתפות בבחירות משמעה הכרה בסמכות המדינה החילונית. אך ראו כיצד נימק זאת:

לדבריו המקרה דומה לאדם המותקף על ידי שודד, ומגיע עמו להסכמה בכדי שלא יהרגו אותו - שאין הדבר מתפרש כ"הכרה" בסמכותו של השודד, אלא התחשבות בהכרח המציאות...

איני היסטוריון, אך אני משוכנע שבאותו ביקור ובחיזורים שהחלו כבר אז אחר קולות החרדים, יצר בן גוריון במו ידיו את התהליך בו נוסדה מדינה בתוך מדינה...

אגב, כסמל ויזואלי לאוירה, ניתן לראות בתמונה מהביקור המצורפת, כיצד אחד ממלוויו של "הזקן" מכסה ראשו במטפחת עת נכנסו אל הרב. הביקור לא היה בבית כנסת, שם הדבר ראוי ומתבקש, אלא בביתו. וכיסוי הראש המאולתר בנוכחות רבנים, גם במקומות שאינם נחשבים לקדושים, מהווה מאז ועד היום בעיניי סימן להתבטלות חסרת טעם, שרק מורידה את ערך מכסי הראשים הללו  בעיני אלו שהם "מכבדים" בכך.

ומזוית אישית:

לפני מספר ימים עסקתי בטורי זה  בסיפור אישי על אבי המנוח ועל אחי מאב, מוישי ז"ל, שנרצח בשואה. הטור זכה לתגובות נרגשות ביותר ומסתבר שלסיפורים האישיים יש יכולת להעביר מסרים, הרבה יותר ממיטב הטיעונים הלוגיים. וכן החלטתי גם השבוע לשתף אתכם בתובנות וחוויות על הנושא הנדון מזוית מאוד אישית.

בשבוע האחרון, ציינו במשפחתי המורחבת, את אירוסיו של מ. אחד מנכדיה של אחותי. כאשר באותו שבוע מ. עוטר בדרגות סרן ואף הוכתר בתואר "קצין מצטיין" של חיל המודיעין.

חשוב לציין שמשפחתו הינה מהזרם המכונה "חרדי-לייט", אך הוא עצמו בוגר מכינה קד"צ דתית-לאומית. אגב, בין האחיינים והאחייניות הרבים שלי וילדיהם – יש לא מעט ששירתו ומשרתים בצה"ל, כמהנדסי מחשבים ואלקטרוניקה ואף כמורים חיילים. ויש שלא שירתו כלל והינם או היו אברכי כולל.  כך שכל הרב מימדיות שבחברה החרדית, קיימת גם בסיפור המשפחתי שלי.

יש ביניהם שמשתכרים היטב בהייטק או בראיית חשבון ויש ביניהם שחיים ממשכורות צנועות ביותר ומקיצבאות ועדיין, גם אלו ששירתו בצבא – סבורים כי לילדיהם עדיף שלא לשרת –  אם הם ידבקו בלימודי התורה.

מסתבר שגם הם, שחצו את הגשר, עדיין בחרו לחצותו בחזרה.. וזאת  לנוכח תפיסתם הערכית, שלא השתנתה כלל מאז ימי הויתור של בן גוריון ומאז היא הפכה לתפיסת חיים שאין לה אח ורע בתולדות היהדות.

וכאן אני מדלג לשנים 64-65 עת הייתי בן עשר ואחת עשרה.

לא אשכח כיצד הלכנו כולנו לטקס הזיכרון לחללי צה"ל ליד מצבת הזיכרון בבני ברק. אותם ימים היו טקסי הזיכרון והחגיגות שלובים והתקיימו בזה אחר זה. עומדים היינו שם בגבעה אלפים, חרדים וחובשי כיפות סרוגות. ובתום טקס הזיכרון– היתה נשמעת התרועה ומתחילות החגיגות.

בשלב זה היו רוב החרדים המבוגרים פורשים בצנעה והרחבה היתה נמלאת מעגלי ריקודים, בנים ובנות יחדיו, מבני עקיבא בעיקר (ללא חשש מ"איסור נגיעה"..). ואנו, ילדי החרדים, היינו צופים בהשתאות ומחכים להופעות ולזיקוקים...

אלא שאנו לא חשנו באותם ימים ניכור רב משכנינו וחברינו חובשי הכיפות הסרוגות. אמנם הטיפו לנו שעלינו להקפיד יותר מה"מזרוחניקים" בשמירת מצוות וברור שהיו בינינו הבדלים מהותיים באורחות חיים. אך  שיחקנו יחדיו בשכונה ולא הסתגרנו מאחורי החומות, פיזיות כמטאפוריות.

קשה להאמין, אך באותן שנים רחוקות היה מתנופף בגאווה דגל ישראל ביום העצמאות על מרפסת דירתנו. כי למרות שאבי המנוח היה חרדי והתפלל בבית כנסת חסידי... הוא היה מפעילי מפלגת פועלי אגודת ישראל שהייתה מפלגה חרדית ציונית ולכן לא שרדה!  אבי כלל לא הוטרד מכך שרוב הידידים והשכנים חלקו עליו. כשם שהם לא העלו על דעתם להציק לו בדרך כלשהי.

למעשה, רק כשמלאו לאחותי הגדולה 18 והחלה לעסוק בשידוכין – נכנע אבי ז"ל ללחץ החברתי וחדל מהנף הדגל, כדי שלא יפגע חלילה בסיכוייה למצוא חתן ראוי...

ואיך אשכח את תחנת האוטובוס ליד ביתי, בה עמדו בוקר בוקר עשרות מאבותיהם של חבריי, ממתינים לנסוע למקומות עבודתם בעיר הגדולה תל אביב. במפעלים, במסחר ובשרותים שונים. או את  אביו של חברי, שהיה צבעי והסתובב בעיר מוליך את אופניו לצידו כשעליהן היו סולם ושני דליי צבע מאוזנים להפליא.. והוא,  זקנו הארוך וכמובן בגדיו, מרובבים בצבע. וכמוהו עוד אבות שהיו בעלי מקצועות שונים וכולם באו בערב לביהכ"נ כשעודם בבגדי העבודה..

למעשה לא הכרתי באותם ימים אף אדם, אף לא אחד,-  שהיה אב למשפחה ולמד תורה מבלי לעבוד למחייתו.

אני מספר על חוויותי מרגעים אלו בחיי, בכדי להמחיש דרכם את הדרך הארוכה שעשה הציבור החרדי בישראל לעבר ההקצנה, ההסתגרות והפיכת לימוד התורה לעיסוק יחידי ומרכזי בחייו.

אלא שהשנה האחרונה, שנת הקורונה, המחישה יותר מאי פעם את המורכבות של החברה החרדית ואת העובדה שאנו כציבור וכעם, חייבים למצוא דרך לשנות את כל מערכת היחסים והציפיות ההדדיות – בינינו לבינם.

במקורותינו נאמר "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין"... ולכן עלינו לפעול פוליטית וחברתית לניתוץ חומות הכלא ושבירת סורגיו ולאפשר גם לכלואים בו מרצונם – לבחון דרכים אחרות.

ומצד שני, עלינו להפנים כי זה לא יילך בכח.

לכן,  מלבד אכיפת לימודי ליבה למען עתידם ועתידנו הכלכלי – צריך לוותר ולהתגמש בכל נושא אחר כמעט ובעיקר בשאלת הגיוס . לפטור אותם לחלוטין מגיוס (כן !) ולתמרץ גיוס התנדבותי בגיל מבוגר יותר למערך המילואים.  ובסופו של יום לקוות שהלחצים הפנימיים בחברה החרדית יגברו לנוכח היעדר החומה ששמה גיוס חובה ולבסוף יתפרץ הר הגעש הזה...

ורק כך, אם וכאשר יקרה הדבר,  נוכל בחג העצמאות ה- 80 להיות עדיין עם אחד !

 

 

 

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה