איך אומץ נולד

סיטואציה מוזרה.
גילוי נאות- אני חיכיתי לכתוב את בלוג הזה. נראה לי כבר כמה שבועות שבניתי אותו וקראתי הרבה, וכתבתי הרבה ובאמת שהתכוננתי כדי להוציא בלוג שאולי באמת יצליח לסכם את השנה הזאת, אבל פתאום אני מרגישה כאילו כל מה שרציתי לכתוב כבר לא רלוונטי, שכל מה שאגיד כבר איבד את הניצוץ שלו.



ואולי אני גם יותר מידי דרמטית אין לדעת, אבל אני בבידוד כבר שבועיים והתפר הזה בין לאבד את העשתונות לבין לשמור על שפיות מאוד מאוד דק. כנראה שקורונה לא לוקחת לך רק את חוש הטעם והריח אלא גם את חוש ההומר ואת האנרגיה. אין לי חשק לכלום ואני בוכה בלי סוף. ההספק הכי מרשים שאני יכולה לזקוף לזכותי בשבועיים האלה הוא שראיתי שוב פעם את כל עונות 1-7 של "חברים" ואת כל הסדרה של X-מן. כפיים.

ועכשיו כשאני מחכה על הקו לבדיקה נוספת, והרגע הזה בין הוודאות לחוסר וודאות שמשגע אותי כבר לא פעם ראשונה עושה לי בגוף חשק רק לשבור את הטלפון. ואם אני מסתכלת על עצמי רגע מהצד אני באמת יכולה להגיד שכנראה איבדתי את זה כבר, ובאסה כי לא רציתי שהשבועיים האחרונים של השנה או השבועיים האחרונים של לפני הסגר יראו ככה. וכנראה גם, שלא למדתי כלום ושום דבר מהשנה הזאת בנוסף להכל אם באמת חשבתי שאני יכולה לתכנן משהו והוא יצא לפועל בדיוק כמו שרציתי.

אז אני לוקחת נשימה ומזכירה לעצמי - אלוהים יודע מה אני באמת צריכה, תני לו להוביל ותפסיקי לנסות בכוח, שחררי.
ממתי הפכתי לכזאת פחדנית? האם זה משהו שהייתי צריכה לקבל בין כל המתנות ליום הולדת 28 שלי? לחצים ופחדים? איפה הילדה שהייתה בזה לפחד? חופשיה להרגיש ולחוות, שלא רודפת אחרי לרצות כי זה סתם מעייף אותה? איפה אני לפני שנה בדיוק? יום לפני ראש השנה, יושבת וכותבת לעצמי הבטחות, הסכמות וציפיות לשנה החדשה?



הנה אני פה. ואולי קצת מבולבלת מהמצב השונה אבל אולי עכשיו הבנתי את הדבר באמת הכי חשוב שלמדתי מהשנה הזאת. וזה תקווה. שכנראה זה סוד היופי של החיים עצמם, לשאת את הכאב והפחד מבלי להישבר, כי רק ככה אומץ נולד. והוא נולד מתוך הכוח האנושי ביותר שהוא תקווה.

תקוה היא גם ההפך מייאוש, וזה השיעור הכי גדול שלמדנו בשנה האחרונה לדעתי – לא להתייאש. יחד עם כל הלחץ שהקורונה, הממשלה והחוקים החדשים מנחיתים עליינו שבוע אחרי שבוע זה גם אחד הדברים שאנחנו ציכים לזכור לשאול את עצמנו : מי אנחנו? האם אנחנו פשוט מה שאנשים אחרים רוצים שניהיה? האם נועדנו לגורל שמעבר לשליטתנו? האם נלקחה מאיתנו התקווה קודם כל בנו? או שנוכל להתפתח ואולי להפוך את עצמנו למשהו יותר...יותר טוב?

אני מאחלת לנו שלא נפסיק לקוות ולהאמין בעצמנו יום יום בשנה החדשה שלנו. שנהיה תמיד מוקפים באנשים שעושים לנו טוב ודואגים שנהיה הדבר היותר טוב הזה עבורנו ועבור הסביבה. שנלמד מקשיים ולא ניפול אליהם, שנחייך ונגיד שלום אחד לשני גם כשפחות בא לנו, שנאהב ונחייה בהרמוניה יחד כי לשם כך נועדנו. שההבנה של מה שיש לנו הוא הכי טוב בשבילנו יהפוך לתפיסת עולם ויותר מהכל – שנקבור את הפחדים שבתוכנו כדי שיולידו בנו אומץ לב ואמונה.



שתהיה לכם שנה מתוקה באמת, וטובה מהשורש שלה יום יום בשנה החדשה שלנו.
ממני אליכם עם המון אהבה ותקווה,
שניה