הגברים שמעודדים, הפרובוקציות המיניות באינסטגרם וכיצד זה קשור לאונס בקפריסין ולסרט "הנאשמים"

את אש! לוהטת! וואוו ! "איזה פרונט" , אלו חלק מהתגובות המקובלות של הגברים לתמונה החושפנית של הצעירות באינסטגרם.
ככל שהתמונה פרובוקטיבית יותר, כך העידוד של הגברים מתחזקת יותר והצעירה לכאורה הופכת ליותר פופולרית .

והצעירות עפות עם המחמאות והלייקים, כל שהן רוצות זה שיהיו להן עוקבים רבים ככל האפשר, כי ככל שיהיו יותר עוקבים המעמד החברתי שלהן לכאורה מתחזק גם בתיכון, גם בסביבה הקרובה – הרבה עוקבים = את פופולרית.

האם המחמאות לתמונה הפרובוקטיבית שהעלית בסטורי מביעות כבוד והערכה שהגברים המגיבים והעוקבים רוכשים לך? האם הם באמת מעריכים אותך?

יש לי סוד בשבילך – המחמאות הן בעצם עידוד של החרמנים הקוראים לך– "תמשיכי, תחשפי עוד ועוד ועוד" ... אולם בשיח הפנימי הגברי הם יביעו מה הם חושבים באמת על הבשר המוצג לכבודם.

המעבר מהמסרים באינסגרם למציאות הפרונטלית הוא קל.... נורמה היא נורמה והרשת מתערבבת עם המציאות כאחד....כהמשך טבעי.

את מציגה משהו אחד והבבונים רואים משהו אחר – לא אותך באמת, אלא חפץ שמציף בהם הורמונים חייתיים וככל שאת משחררת יותר, את מוותרת יותר והאישיות שלך מתבטלת עד לא מתקיימת – את הופכת בעיניהם כחפץ, ככלי שנועד לשרת את הצרכים הכי נמוכים שלהם.

האונס הקבוצתי בקפריסין נוצר לאחר שהצעירים הבינו (על פי תפיסתם המעוותת) שהבריטית התירה את עצמה, מרגע זה היא רכוש ציבורי - היא מותרת לכולם!

להיות עם אחד זה נחשב נורמטיבי, אבל אם היא רצתה יותר מאחד....אז הסכר נפרץ - אז למה לא 4, 5, 6 ו12 יחדיו??

כך קרה וקורה ביום יום להרבה צעירות (את רוב הסיפורים מעולם לא שמענו) הן רצו ורוצות תשומת לב, ומגלות שאת תשומת הלב ניתן להשיג באמצעות המיניות, וזה נכון, הן אכן משיגות את תשומת הלב עם הגוף החשוף וזוכות אפילו למחמאות ועידוד (אך מאחורי גבה המסר הוא זלזול). וכך בסיפור עם אייל גולן שאביו וסביבתו יכלו לפתע לעשות בצעירות ככל העולה על רוחם – לחלק אותם בין חברים , לסרסר בהן ולצוות אותם לפנק בבונים מכוערים.

זה לא קרה ולא קורה ביום אחד, זה תהליך - החבל משתחרר ואיתו המעצורים ואיתם גבולות – הצעירות נכנסו למערבולת לבועה, למיסוך שקשה מאוד לצאת מהם – הן לא רואות את עצמן, הן שבויות ברשת שרקמו סביבם הגברים הזאבים. מרגע שהן נהפכו לחפצים, הן כבר לא יכולות לסרב – הן יעשו כל שיצוו אותן רק כדי להשאר בתוך המעגל שסגר אותן.

אולם ברגע שהמשימה הגברית מושגת שכל החבלים נמתחו, שמוצאו עד תום (כל אחד ודמיונו הפרוע)... החבל נקרע  - המחמאות הופכות לבוז והשפלות.... הרי מי יכבד וירצה את חסרת האישיות שמותרת לכולם.

כדי להמחיש כיצד גברים נורמטיביים הופכים לפתע לבבונים אכזריים ברגע שנחשפים לאישה משוחררת, כיצד החבל שמשתרר גורם לאובדן שליטה על הסיטואציה – צפו רק בקטע מתוך הסרט "הנאשמים:

הנאשמים הוא סרט אמריקאי משנת 1988, בכיכובה של ג'ודי פוסטר מבוסס על מקרה אמיתי של האונס של שריל אראוחו שהתרחש בבר במסצ'וסטס.

בפתיחת הסרט ששרה טוביאס (ג'ודי פוסטר) יוצאת מתנדנדת מהבר, שם מסתבר שעברה אונס קבוצתי קשה.

האונס התחיל מכך שהיא התנהגה באופן מאוד מיני ופרובקטיבי והתמזמזה עם אחד הגברים שהיו במקום לעיני כול הגברים בבר... הגברים עודדו אותה ומחאו לה כפיים והיא נסחפה עם העידוד, אך הם אבדו את הרסן  ולקחו את המסר הרבה יותר רחוק מהכוונה שלה.

משם גופה הפך לנחלת כל הגברים בבר. יש שאנסו ויש שהביטו בהנאה ועודדו את האונסים.

כשהיא בקשה להתלונן על האנס הקבוצתי שעברה, התובעת לא מתרשמת ממנה לטובה, ורוצה לסגור את התיק מכיוון ששרה הייתה שיכורה ולבושה, בעיניה, באופן פרובוקטיבי שמזמין גברים.

שרה  מרגישה שמאשימים אותה בפשע שבוצע בה, וששוללים את זכותה להציג את סיפורה בפני בית משפט. היא זועקת שבזמן שאנסו אותה שלושה גברים על מכונת הפינבול, כל הקהל מסביב הריע ועודד את האנסים, ושלא אותה צריכים לשפוט.

בהמשך הגברים שהיו בסביבה פונים אליה ברחוב באופן משפיל ומרגישים שהיא מותרת לכולם.

ההשפלה והבוז שהפגינו אליה בשכונה (מצד אלו שצפו באונס) גרמו לה להיות נחושה  לתבוע לא רק את האנסים, אלא גם את המעודדים שהיו בבר.

כולם כולל בפרקליטות חושבים שהשתגעה, ואינם מסייעים לה, אך שרה לא מוותרת, היא רוצה להחזיר את הכבוד האבוד והנרמס שלה.

במשפט שרה מספרת בפרטי פרטים את כל ההתרחשויות של אותו לילה, כיצד זה אחר זה אנסו אותה שלושת הגברים, וכיצד הקהל קרא להם קריאות עידוד. הסרט מציג את כל זאת לצופים הקולנועיים בפלאשבקים, בהם רואים כיצד האחד מסייע לשני להצמיד אותה למכונת הפינבול בזמן האונס, וגברים בבר צועקים "תגרום לה לגנוח!" ו"תכניס לה!" וגם "אחת, שתיים, שלוש, ארבע! אנוס את הכוּס הזה עד שיפצע!"

הסרט מסתיים בניצחון לשרה רק בזכות הקלטה של שיחת טלפון לקו חירום שמישהו ביצע בזמן האונס.

בעידן שבו הרשתות החברתיות מכתיבות את הנורמה ויוצרות צורך ומרדף כדי לקבל את אהדת הקהל (לייקים/עוקבים) כולם הולכים אחר הנורמה כעדר, ולא עוצרים רגע להתבונן...

האם זה מי שאני ?

האם זה מה שאני רוצה לשדר לעולם ?

האם זה שאחשוף את גופי ואפרסם תמונות נועזות ואקבל לייקים, יאפשר לאחרים לרצות להכיר אותי ואת האישיות שלי ?

אם יהיו לי מספיק עוקבים, הם באמת יהיו חברי האמת שלי גם ביום יום ?... 

התשובה היא לא ! ברגע שאדם תלוי בפידבק החיצוני ועסוק בו כל היום, הוא לא יכול לחשוף את האישיות שלו היא פשוט מתבטלת.

אם לא תתנהגי כמו ש"מקובל " תרגישי דחויה .. זו התפיסה הרווחת בקרב אותן נשים/נערות שעסוקות בלפרסם תמונות נועזות ובמרדף אחר לייקים. 

זה נחמד לקבל לייק, אבל במציאות הלייק לא יקדם את מעמדך ולא יעיד על שום דבר מלבד לזמן גברים "בבונים" שיזילו ריר או אפילו יזמו מפגש ומעבר...

כשיבוא היום תתבגרי, תגלי באמת את האישיות שבתוכך, תסתכלי אחורה ותגידי עשיתי שטויות, ביטלתי את עצמי ואת האישיות שלי, הקסם שבי הוא הרבה מעבר לתמונה נועזת, מספר לייקים ועוקבים... ויפה שעה אחת קודם.