עמית סימן טוב, תושבת ניר עוז שאיבדה את בני משפחתה: "החטופים הם הפיסה החסרה שלנו'"

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('2a3f3040-38a8-4900-a77a-b8b92b491849','/dyncontent/2024/9/5/261e8bcd-9195-4f97-9ab6-f3f1fa8db40d.jpg',18376,'אייטם כתבה חוגים עד אחרי סוכות קרית תרבות ',525,78,true,45889,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('2a3f3040-38a8-4900-a77a-b8b92b491849','/dyncontent/2024/7/7/6ac38f55-9efa-40d8-b71c-62a1f92cf06c.jpg',17973,'מנויים 300100 ',525,78,true,45889,'Image','');},15]]);})

אמש בעצרת להחזרת החטופים בכרמי גת, עמית סימן טוב, שאיבדה בני משפחה בטבח בניר עוז, משתפת בכאב ובזעקה להחזרת החטופים. "כל אחד מהם הוא פיסה מאיתנו, והשבתם תחזיר לנו את השלם שנשבר".

עמית סימן טוב " שלום לכולם קוראים לי עמית סימן טוב והבה ואני מניר עוז. תמיד התגאיתי להגיד שאני חלק משבט סימן טוב מניר עוז ושלאמא שלי, שהפכה לאמא וסבתא אווזה ושהסתובבה בקיבוץ בגאווה עילאית, יש 11 נכדים.

הרגשנו שלהיות חלק משבט סימן טוב זה כבוד. זו זכות. זכינו. אבל קודם אני רוצה להגיד לכולכם תודה רבה על כך שאתם פה. שאתם מגיעים בכל שבוע ומאפשרים לנו להרגיש מחובקים ומחוזקים. פחות לבד.

בכל שבת ישי או אני מגיעים לפה, לפעמים עם ילדים ולפעמים בלי. וכבר כשאני כותבת את זה, אני שוב חושבת על מילי, על סיגי, על הדסי, ליאת, דפנה, אסנת.. ועוד ועוד, שלהן אין אפשרות לתורנות שכזו, כי הן נשארו בלי החצי השני שלהן.

אז בכל שבת בערב, אני מקשיבה לכל הנואמים.

עמית סימן טוב קיבוץ ניר עוז

הלב שלי נשבר עוד קצת ואני נקרעת מהמילים הקשות, שלפעמים מרוב שהן נשמעות, זה נשמע כמו רצף קלישאות. אבל מאז השבעה באוקטובר, אני מבינה שאני חיה בעולם הקלישאות.

בשבעה באוקטובר הייתי בממד עם ישי וארבעת הילדים שלנו. נכנסו אלינו הבייתה שלוש פעמים, צעקו, גנבו, דפקו, ירו בכל מקום, שברו, פוצצו מטענים ושרפו לנו את הבית. על 10 השעות שעברו עלי ועל משפחתי בממד, אכתוב בהזדמנות אחרת, הרי מהרגע שהוציאו אותנו מהממד, חווית הכמעט מוות שחווינו התגמדה לעומת המציאות שנגלתה לפנינו.

אתייחס היום לאובדן שלי. כבר מהבוקר כשלא הצלחנו ליצור קשר עם אמא שלי, סבתא קרול האהובה, חששנו. אחרי כמה שעות קיבלנו הודעה מטלטלת מתמרי, אשתו של ג׳וני, אחי היקר. אז הבנו שגם אצלם משהו מאוד רע מתרחש. אבל לכזו תוצאה לא ציפינו.

"בזמן ההישרדות האישית שלי ושל משפחתי בממד, הפכתי להיות בת שכולה, אחות שכולה, גיסה שכולה, ודודה שכולה לשלושת האחיינים המופלאים שלי. אני כותבת את המילים האלו ולא מאמינה. הם לא פה".

משפחת קדם  סימן טוב זכורנם לברכה

את הכאב לא ניתן לשאת. הוא משתלט על כל חלק בנשמה, בנשימה. כמה געגוע. וגם עכשיו, התחושה שהייתה אז בממד מלווה אותי, חוסר אונים פסיכי שלרגעים משתק ולרגעים מכניס לטירוף חושים, כזה שלא ברור איך אני עוד אדם שלם, הגוף, הבטן, הראש, הלב, כל איבר מנותק לחלוטין מהאחר.

אז איך אני יכולה להיות אדם שלם?! המשפט ״כולנו רקמה אנושית אחת חיה״, מהדהד לי בראש בכל שניה ביום. האהובים שלי, שאינם, פיסות מהם, נמצאות גם בעזה.

האנשים היקרים שלי, שלנו שאנחנו מכנים ״החטופים״, הם כולם פיסה מאח שלי ג׳וני, מתמרי, מאמא שלי.. מכל אחד מהאהובים שאיבדנו, הם פיסה ממני.

קרול סימן טוב ז"ל

שגיא דקל חן שחטוף בעזה, גדל עם ג׳וני, אהב את ג׳וני ואת תמרי מאוד ובילה איתם כל כך הרבה רגעים יפים של החיים, בא לי לשבת איתו ולשמוע סיפורים.

שגיא דקל חן

הוא פיסה מהם, הוא פיסה ממני. יאיר הורן שחטוף בעזה, היה חלק בלתי נפרד מג׳וני ומשפחתו, איש אהוב כל כך. הוא פיסה מהם, הוא פיסה ממני. מונדר, שחטוף בעזה, אהב את אמא שלי מאוד והיה לי כדמות משמעותית מאוד בחיים, הוא פיסה ממנה, הוא פיסה ממני.

תמיר אדר זיכרו לברכה שחטוף בעזה וגופתו עדיין מוחזקת בידי חמאס, חבר יקר, אהב את אמא שלי, אהב את אח שלי ואת כל שבט סימן טוב, הבאתו לקבורה במקביל לג׳וני, ובצמוד לדודו שלנו האהוב, שאת לכתו אני עדיין לא מצליחה בכלל לעכל, תשלים עוד משהו. הוא פיסה מהם והוא פיסה ממני.

ארבלי אהובה שלי, ארבל יהוד, שחטופה בעזה. כמה אני מתגעגעת אליך. בא לי שתבואי לשבת אצלי במרפסת ונדבר כמו פעם. בא לי לשמור עליך ולהכין לך אוכל. את פיסה ממני.

דולב וארבל יהוד אריאל קוניו

אני יכולה להמשיך ולספר לכם איך כל אחד מהאנשים היקרים ששם חטוף בעזה הוא פיסה ממישהו שאיבדנו, פיסה מאיתנו.

אז כדי שאני וכל אחד אחר מהמשפחה האישית שלי, מהחברים הקרובים שלי שהפכו יותר ויותר למשפחה עבורי, וכדי שכל אחד ממשפחת ניר עוז המורחבת יוכל להתחיל להפנים או להתפנות להתאבל על כל מה שאיבדנו, אנחנו צריכים אותם - את החטופים, פה איתנו בחזרה.

אנחנו צריכים אותם ואת מעט הפיסות שיש בהם ושנשארו מאחרים שאיבדנו, שיוכלו להשלים אותנו למשהו שמתקרב לשלם. אין דבר חשוב יותר מלהחזיר אותם הביתה. את כולם.

לפעמים אני מרגישה שלאובדן שלי אין מקום, כי אנחנו במלחמה, מלחמה על מי שחי. לפעמים מרגישה שהציפיה ממני היא להתחיל להתאבל, הרי הסיפור שלי ברור וסגור, כולם מתים, כולם קבורים. אבל הסיפור שלי לא סגור.

הסיפור של המשפחות השכולות לא סגור ולא יהיה סגור, עד שלא יחזירו את כולם.

ורק אז אולי נצליח להתחיל את תהליך האבל המיוחל. וכמו שהתחלתי, ארצה לסיים. זכיתי, זכינו. להיות חלק משבט סימן טוב או חלק משבט ניר עוז, זו זכות.

חיינו חיים פשוטים שאהבנו מאוד, ושאנחנו מתגעגעים אליהם מאוד. אחת התחושות החזקות ביותר שזכורה לי מאותה שבת ארורה בממד, היא התחושה שאני לבד, אני ומשפחתי.

שאמא שלי לבד, שאח שלי לבד עם משפחתו, שאחותי לבד עם משפחתה, שחברי וחברותיי הקרובים ביותר - לבד, ושכל אחד מבני משפחתי המורחבת בקיבוץ ניר עוז - לבד.

אז שוב , אני מודה לכם שאתם פה, גורמים לנו להרגיש קצת פחות לבד.

תחזירו אותם הבייתה! עכשיו!

$(function(){setImageBanner('545c2ee9-877f-446a-9793-88bf16bc4173','/dyncontent/2024/9/11/5306f79f-458f-4b0b-99ae-5e95f8fcdf52.gif',18452,'קרפור נס ציונה אייטם כתבה ',525,78,false,45890,'Image','');})
 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה