פרשת "בראשית" – יסתבך שמו לעד | ניר אביעד

פרשת "בראשית" – יסתבך שמו לעד | ניר אביעד

ביום הראשון הקב"ה ברא את השמיים והארץ והבדיל את האור מתוך החושך. מסבירים חז"ל שאותו האור היה אור רוחני, שהעולם בצורתו הנוכחית לא יכול היה להכילו, שכן רשעים היו עלולים לעשות בו שימוש לרעה, ולכן גנז אותו לצדיקים לעתיד לבוא.

ביום השני נברא הרקיע שהבדיל בין המים שמעליו לאלה שמתחתיו. לפי רש"י זהו היום היחיד בו לא נאמר "כי טוב" משום שביום זה טרם הושלמה מלאכת יצירת המים (אלא רק ביום השלישי), ולכן לא בירכו על דבר שאינו מוגמר. בנוסף, לפי רש"י למרות שהשמיים נבראו ביום הראשון הם עדיין היו חלשים ולא יציבים, ולכן הקב"ה "נאלץ" לגעור בהם להתייצב במקומם.
ביום השלישי נראתה היבשה, נעשו הימים והאדמה הוציאה את הצומח. ה' ציווה על האדמה: "תוצא הארץ עץ פרי עושה פרי", אולם היא לא נהגה לפי רצון ה' והוציאה: "עץ עושה פרי", כלומר בניגוד לרצונו של הקב"ה שיהיה טעם העץ כטעם הפרי וגם העץ יהיה ראוי למאכל, האדמה והעצים כביכול לא מילאו את מבוקשו.

ביום הרביעי נבראו גרמי השמיים. בתחילה השמש והירח היו שניהם גדולים, אולם הלבנה התלוננה על כך בפני ריבונו של עולם וטענה כי לא נאה ש"שני מלכים ישתמשו בכתר אחד". בתגובה הוא ענה לה "לכי מעטי את עצמך", ואכן מאז היא קטנה.

ביום החמישי נבראו הדגים, החרקים והעופות. התורה מספרת לנו: "וַיִּבְרָא אֱלֹוקים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים". חז"ל הדגישו שכתוב תנינם ולא תנינים (האות י' חסרה) והסבירו שהקב"ה ראה שאם אותם תנינים (שהיו כנראה לווייתנים גדולים שלא מוכרים לנו כיום) יזדווגו הם עלולים להרוס את כל העולם, ולכן הרג את הנקבה (המרומזת באות י'). לפי ספר "הזוהר" התנינים הללו הם משל ליצר הרע, ולעתיד לבוא הצדיקים "יאכלו סעודת לווייתן", כלומר ישתלטו לגמרי על היצר הרע שבקרבם.

ביום השישי נבראו אדם וחווה. ביום זה הם הספיקו, כידוע, לאכול מעץ פרי הדעת האסור וגורשו מגן העדן.

מדוע התורה נפתחת בתיאור של עולם המלא בפגמים ובעיות? האם זו תקלה בתוכנית או חלק מהתוכנית עצמה? התשובה היא שהקב"ה לא טעה ולא התבלבל, אלא ברא את המציאות הראשונית וגם זו העכשווית שלנו בכוונה ומלכתחילה בצורה חסרה. הוא רוצה שנדע שהעולם לא נברא מושלם, אלא הוא נברא כדי להשתלם, כדי שאנחנו נשתלם, כלומר הוא רוצה שנפתח שאיפה פנימית להיות שותפים בתיקון העולם ובהתפתחותו. הרב קוק הגדיל והסביר שההשתלמות, כלומר ההתפתחות התמידית, היא היא בעצם השלמות עצמה.

השאיפה שלנו לשלמות בשורשה בריאה ונכונה. טוב שנרצה להיות הכי טובים ומוצלחים ולחיות חיים שמחים ומלאים, אבל היא עלולה לפספס את העיקר, שכן התוצאה בהכרח תמיד לא תהיה שלמה. ככה העולם הזה נברא בכוונה כבר משלבי תכנות הקוד (כפי שאין קוראים בפרשה). השורה התחתונה של מעשינו כמובן חשובה, אבל היא משנית לתהליך ולתמורה הנפשית שאנו אמורים לעבור בדרך.

נראה לי שהשאלה הכי משמעותית שעולה פה היא כיצד כל אחד מאיתנו צריך להתמודד כיום עם המציאויות המורכבות והמסובכות שבחייו, עם האכזבות והקשיים? רבי נחמן מברסלב סיפר פעם לתלמידיו סיפור שנותן תשובה יפה לשאלות האלה – אדם אחד פתח מפעל למילוי חביות ושכר מספר פועלים לביצוע המשימה. תוך כדי עבודה גילו הפועלים כי החביות היו מנוקבות ושהתכולה שהם טרחו למלא נשפכה החוצה. אותם פועלים נחלקו לשתי קבוצות.

הקבוצה הראשונה כללה אנשים שאמרו “אם הכול במלא נשפך, אז אין טעם שנמשיך לעבוד בעבודה חסרת התכלית הזו”, ולכן הם קמו והתפטרו. לעומתם, היו שאמרו: “מה אכפת לנו מכך שהתכולה נשפכת? אנחנו מקבלים שכר בין כה וכה!”, ולכן הם החליטו להישאר.

למרבה הפלא, רבי נחמן כינה את אלה שעזבו “טיפשים” ואילו את הנשארים “חכמים”, למרות שההיגיון שלנו אומר שאין דבר מייאש יותר מאשר לעבוד בלי מטרה ומבלי לראות תוצאות.

המפעל אותו מתאר רבי נחמן הוא בעצם המפעל של חיינו. זה המפעל שכולנו עובדים בו, בין אם ביודעין ובין אם לא. כולנו מועסקים במפעל בו החביות בהגדרה מנוקבות, ועצם קיומנו מחייב אותנו להמשיך במלאכה גם אם הן מתרוקנות.

כולנו רוצים להצליח בחיים, כולנו רוצים לעבוד בעבודה נעימה ורווחית, כולנו רוצים זוגיות מושלמת, כולנו חפצים בילדים מחונכים ומתוקים, כולנו שואפים להיות אוהבים ונאהבים ושהכול יהיה טוב וילך לנו חלק. אבל מה לעשות, חברים, בחיים האלה רגע אחד אנחנו למעלה ורגע אח”כ יכולים להיות למטה.

פעם אנחנו מצליחים בעבודה ופעם יכולים למצוא עצמנו מפוטרים. פעם אנחנו חווים שלום בית וזוגיות נפלאה ופעם רבים ומטיחים אחד בשני מילים קשות ואיומות. מדוע יש את הנדנדה הזו? מדוע יש כ"כ הרבה קשיים וסיבוכים?

התשובה היא פשוטה ומהפכנית באותה מידה – החיים האלה זה לא מפעל ליצור חביות יפות ומלאות ואין בהכרח עניין שהן תהיינה בסופו של דבר כאלה. בעל הבית (הבוס הגדול – הקב”ה) יודע מראש שהן פגומות ואף מייצר אותן בכוונה כאלה. המפעל בו כולנו עובדים הוא מפעל ליצור בני אדם. החביות בסוף אולי נשארות ריקות, אבל המטרה היא שהפועלים יעברו תהליך וישתנו.

אנחנו מסתכלים על החיים והרבה פעמים מייחלים שהמציאות תשתנה – שאשתי/בעלי ישתנה, שהבוס ישתנה, שהבריאות שלי תשתנה, שראש הממשלה ישתנה, וכו’. האמת היא שהמציאות החיצונית לא אמורה להשתנות וכל המלחמות ואינסוף האנרגיות שאנו משקיעים לכיוון הזה ברובן מיותרות. אנחנו הם אלה שצריכים להשתנות.

אדם חזק הוא מי שממשיך להתמודד, ממלא את החביות ולמרות כל הקשיים לא בורח (לאשה אחרת, לארץ אחרת, לפיצוי מלאכותי ללב הכואב כדוגמת שוקולד מתוק או תוכנית טלוויזיה מטופשת). המטרה שלשמה באנו לעולם היא לגלות בתוכנו את המסירות, את האמונה ואת כוח הנתינה.

כל אלה אפשריים רק אם אנחנו נלחמים בייאוש הנלווה לקשיים עם חיוך על הפנים והבנה שמה שחשוב באמת זה המאמץ למלא את החבית בכל פעם מחדש ולא בהכרח לראות תוצר סופי ומושלם. העולם השקרי שלנו בנוי על תוצאות. מה שלא מצליח – לא נחשב. האמת היא שזו טעות מרה, שכן העיקר הוא הניסיון והרצון הטוב. ההשתדלות היא זו שבאמת משנה את האדם ובונה לו כלים בנפש להתמודד עם הקשיים השונים והחושך שמאיים להשתלט.

נראה שהתורה רוצה ללמד אותנו כבר בפתיחתה לא להתרגש מתסבוכות החיים והקשיים השונים שכולנו חווים ע"י ההבנה שבסופו של יום יש במאי-על לכל המחזה הזה שאנחנו רואים, שבאמת כולנו מושגחים ואהובים ושעלינו לשמוח מהדרך.

ישתבח שמו לעד.
ניר אביעד