פרשת "ויגש" – יאללה סולחה | ניר אביעד

$(function(){})

פרשת "ויגש" ממשיכה ומתארת את העימות בין יוסף ואחיו עד לסוף הדרמטי של האיחוד המחודש והפיוס המרגש. כזכור, שנים רבות לאחר פרשת זריקת יוסף הצעיר לבור ומכירתו לעבד מגיעים האחים בחיפושם אחר מזון לארץ מצרים.

פרטי

פרשת "ויגש" – יאללה סולחה | ניר אביעד


פרשת "ויגש" ממשיכה ומתארת את העימות בין יוסף ואחיו עד לסוף הדרמטי של האיחוד המחודש והפיוס המרגש. כזכור, שנים רבות לאחר פרשת זריקת יוסף הצעיר לבור ומכירתו לעבד מגיעים האחים בחיפושם אחר מזון לארץ מצרים.

לתדהמתם הם פוגשים שוב ביוסף, שמונה מאז למשנה למלך פרעה, אולם הם לא מזהים אותו ולא מקשרים בין האח הקטן עם כותונת הפסים והחלומות המשונים לבין השליט הכול יכול שעומד מולם. בפרשה הקודמת יוסף מתעמר בהם, מאשימם בריגול ולאחר מכן בגניבה, ומעבירם מסיכת ייסורים המתגלה לבסוף כמסכת מבחנים. וכך, בפתיחת הפרשה הנוכחית, מבלי לדעת שמדובר למעשה באחיו האבוד, מתעמת יהודה עם השליט המצרי האכזרי. לאחר דין ודברים נוקב יוסף חושף את זהותו האמיתית, ובסצנה, שכמו ונלקחה מסרט הוליוודי סוחט דמעות, נופלים כולם איש על צוואר אחיו ומתנשקים מבעד למסך של דמעות.
                                                                                            
בקוראי את הדברים תמיד התפעמתי מהיכולת של יוסף לשים בצד את כל משקעי העבר, את הכעסים, התסכולים ויצר הנקמנות ופשוט למחול לאחיו על כל הרעה שעשו עימו. קשה לחשוב על סיטואציה כואבת פיזית, ואף יותר מכך רגשית, מאשר זו שהעבירו האחים את יוסף. הם קינאו בו, החרימו אותו, ניסו להרוג אותו, זרקו אותו לבור ולבסוף מכרו אותו כעבד בזוי לישמעאלים בעבור נעליים משומשות. ובכל זאת, חרף כל שעבר – יוסף מגלה תעצומות נפש וסולח להם.
 
כמעט ארבעת אלפים שנה מאוחר יותר, בעידן בו הכעסים, הפילוגים והריבים בין אדם וחברו הם מציאות חיים יום-יומית, נדמה כי ניתן וכדאי ללמוד רבות מאותה גדלות נפש של יוסף. מה היה מקור חוסנו הפנימי? מהם אבני הבניין של אישיות אשר אפשרו לו להתגבר ולהתעלות?


מקריאה בדבריו מיד לאחר המפגש עם האחים, עולה כי יוסף לא ייחס את הסבל שעבר עליו למעשה הנבזי והאכזרי שהם בצעו, אלא השכיל לראות את התמונה הכוללת וידע כי הקב"ה הוא זה שבכבודו ובעצמו הורידו למצרים וזימן לו את כל אותם קשיים. לא זו בלבד שהוא ייחס את שארע לבורא, הוא אף אמר כי הוא יודע שכל זה קרה למען טובתו האישית ולטובת עם ישראל כולו ("ועתה אל תעצבו ואל ייחר בעינכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני הקב"ה לפניכם").


כזכור, "בברית בין הבתרים" בפרשת "לך לך" כרת הקב"ה ברית עולם עם אברהם אבינו בה הוא אמר לו כי יבוא היום וצאצאיו יצאו לגלות בת ארבע מאות שנה בה יענו ויעבידו אותם בפרך וכי בסופה הם יצאו ברכוש גדול. יוסף ככה"נ הבין את המהלך ההיסטורי הכולל וידע שדרכו צריכה להתממש הנבואה האלוקית. מתוך ההבנה הזאת ומתוך אמונה בטוב של הבורא, אשר וודאי לא גלגל לפתחו את כל אותם קשיים לחינם, יוסף השכיל לשמור על אופטימיות ואף למחול לאחים.
 
ובכל זאת, ובנוסף לזאת, מהיכן היתה ליוסף את העוצמה לסלוח? רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, מסביר שמקור יכולתו של יוסף לכבוש את הכעס הטבעי הגיעה בכלל בזכות השליטה העצמית שגילה קודם לכן עת לא נכנע לניסיונות הפיתוי של אשת פוטיפר והצליח לשמור על עצמו מלחטא.


כשאדם עושה עבירה מכל סוג שהוא באופן טבעי מצטבר לו בלב תסכול וכעס על עצמו. לצערנו, ברוב המקרים מי ש"זוכה" להנות ממנת הכעס הצבורה הזו, אשר מחכה כמו מטען חבלה לשעת כושר להתפוצץ, אלה דווקא הקרובים אליו ביותר.

כאשר אנחנו רואים הורים צועקים על הילדים שלהם או בני זוג המטיחים אחד בשני מילים קשות ומכאיבות סביר להניח שהאמת הנוקבת והכואבת היא שאותם אנשים כנראה צברו מטען של כעס שכלל וכלל לא קשור למי שניצב מולם. הכעס האמיתי הוא כעס על עצמינו, אבל הסביבה היא זו ש"תחטוף". כמה כואב לראות ילד שהוריו צועקים ונוזפים בו אשר פשוט עדיין לא יודע לומר להם שלפני שהם כועסים עליו מוטב להם שיתנקו מהטעויות והחסרונות שלהם עצמם.
 
יוסף עמד בניסיון הקשה מנשא עם אשת פוטיפר. הוא היה בסך הכל נער בן 17, רחוק ממשפחתו, בארץ זרה, לבד בחדר מול אחת הנשים היפות בעולם שניסתה לשדל אותו להיות עימה, אף אחד לא היה יכול לדעת ממה שיקרה שם, ובכל זאת – הוא נשאר נאמן לקולו הפנימי וסירב לה.

שם, באותה הנקודה, נפתח לו הפתח להיות לא רק המושל על ארץ מצרים, אלא מורכב ומאתגר אף יותר – המושל על רוחו ועל מעשיו שלו עצמו. אדם שניצב איתן מול פיתויי החיים השונים (החל מהכרעה הערכית לא לבגוד, דרך הבחירה לא לשקר או לרכל ואפילו עד היכולת לא להכניס לגוף אוכל לא בריא) הוא אדם שבונה בתוכו קומה מוסרית ואישיות חזקה היכולה לעמוד בפני כל אתגרי החיים.
 
ומילה נוספת על יוסף. התואר המיוחד והנדיר בתורה "הצדיק" ניתן לו חרף העובדה המפתיעה שרוב חייב הוא לא היה עסוק בלימוד תורה, אלא דווקא בענייני העולם הזה וניהול הכלכלה והמדינה. הדימוי המקובל של צדיקים הוא של אלה ה"ממיתים עצמם על אוהלה של תורה" ומנותקים מהבלי העולם.

יוסף וודאי עסוק היה גם בלימוד וברוחניות, אבל ללא ספק את עיקר יומו הוא בילה עמוק בתוך עולם החול. הוא היה איש העולם הזה המצוי היטב ברזי המסחר והתנהלות האנושית, אך מה שעשה את ההבדל הוא שליבו ומחשבתו היו שקועים בקודש. מהבחינה הזו אנו רואים שלא רק חלומותיו הפרטיים בדמות האלומות של האחים המשתחוות לאלומתו התגשמו, אלא אף חלומו הגדול של יעקב אביו מתגשם דרכו. יעקב, כזכור, חלם על "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה", ויוסף במהותו, באישיותו, בסדר יומו ובאופן בו פעל בעולם היה בדיוק התממשות החלום הזה - הוא היה אדם שמצוי ברזי העולם הזה ורגליו נטועות היטב בעולם המעשה, אבל הראש, המחשבות והשאיפות היו למעלה מעלה בקדושה.


כאשר יוסף השכיל לשלב בין השניים הוא הפך בחייו להיות בדיוק הסולם אותו יעקב חלם - סולם עליו מלאכי אלוהים עולים ויורדים והקב"ה ניצב ממעל.
אני מודה שבאופן אישי רעיון זה משמח ומחזק אותי מאוד. בתור מי שעוסק רוב היום בניהול השקעות בבורסה ומתייסר שאין לי מספיק זמן ללימוד תורה, אני מתנחם בעובדה שאפשר לשאוף להיות מחובר אל המהות ואל ריבונו של עולם גם (ואולי אף בעיקר...) מתוך ההתמודדויות עם עולם החומר והמעשה.
 
שבת שלום, ניר אביעד

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה