פרשת "ויחי" – על החיים ועל המוות | ניר אביעד

פרשת "ויחי" – על החיים ועל המוות | ניר אביעד

לאחרונה שוחחתי עם אחות גריאטרית בהוספיס באחד מבתי החולים הגדולים, המלווה כבר 40 שנה אנשים בשבועות ובימים האחרונים של ימיהם. "שמה, רגע לפני המוות", היא מספרת לי, "אני רואה כמעט תמיד שהמבוגר השוכב על המיטה מתאמץ לקחת עוד נשימה אחת ועוד אחת ועוד אחת. לא משנה בין אם זה בן 50 שלמרבה הצער חלה במחלה חשוכה ובין אם בן 95 שזכה להאריך ימים". חלק מעבודתה כולל לשוחח עימם ולנסות להקל לא רק על כאבי הגוף כי אם גם את כאבי הלב והנפש ברגעים המשמעותיים הללו. "מה שמדהים אותי בסיפורים שאני שומעת הוא שכמעט תמיד הם מלאים בחרטה על העבר ובתחושת פספוס. אולי המאמץ הזה להרוויח עוד נשימה ועוד שניה פה בעולם שורשם ברצון לתקן את שארע ולחיות עוד רגע אחד אמיתי".

בניגוד לנצרות המדברת על קילשון מחודד ולבה לוהטת הממתינים לנו בעולם הבא, היהדות מדברת על זיכוך רוחני לנשמה. מתואר באחד מספרי החסידות שאחרי מאה ועשרים, כשנעלה למעלה, יקרינו לכל אחד מאיתנו שני סרטים על מסך – האחד של החיים שלנו רגע אחר רגע בדיוק כפי שחיינו אותם בפועל, ולאחר מכן את החיים שלנו כפי שהם היו אמורים ויכולים להיות אם היינו מנצלים את כל כוחותינו וכישרונותינו לעשיית טוב ולהתמקדות בעיקר ובמהות. מסופר שם שהכאב של הנשמה בראותה את הפער והפספוס הוא כה כואב, הרבה יותר מכל קלשון או דימוי ילדותי שכזה אחר.

אדם שחי את חייו “כאילו אין מחר” וחושב שכל הסיפור הזה שנקרא “החיים” נגמר אחרי מאה ועשרים שנה, כשגופו מושם בקבר ומשמש מזון לתולעים, ועל כן תכלית החיים מבחינתו היא ליהנות בעולם הזה בכל דרך אפשרית, טועה טעות מרה. על פי האמונה היהודית, יש המשכיות לחיים הזמניים האלה. תחנת המעבר הזו, “המסדרון” בשפת הרמח”ל, היא אומנם זמנית וברת חלוף, אבל המעשים שלנו פה יקבעו את עתידנו בעולם הנצח. מי שמשכיל להבין זאת מתייחס אחרת לכל עשייה ולכל בחירה וכבר לא מרשה לעצמו לעשות כל דבר העולה על רוחו.

נראה כי אין מסוכן מהביטוי בין ימינו "לזרום עם החיים". את הרעיון הזה ביטא היטב יוני נתניהו באחד ממכתביו: "מפני שכל רגע ורגע מורכב משניות ומחלקיקים עוד יותר קטנים, וכל חלקיק – אסור שיחלוף לשווא. אני חייב להרגיש שלא רק ברגע מותי אוכל להגיש דו"ח על התקופה שחייתי, אלא שבכל דקה מחיי אהיה מוכן להתייצב בפני עצמי ולומר: כך וכך עשיתי".

מסופר שפעם עלה ר' מאיר מפרמישלן בעת תפילתו ל"טיול בשמיים" וראה מחזה מפתיע. הוא צפה באדם בן שמונים משרת ילד בן שבע, ולכן תמה מאוד ושאל מלאך שליווה אותו: "מה קורה כאן?! אין לכם נימוסים ודרך ארץ?". המלאך צחק ואמר: "כאן בשמיים לא מודדים זמן כמו שמודדים אותו אצלכם למטה. אצלכם אדם יכול להעביר שנה שלמה בלעיסת מסטיק ובהייה בטלוויזיה מבלי שעשה תזוזה אחת אמיתית לעבר הנשמה שלו ואתם אומרים שהוא גדל בשנה, בעוד אצלנו בשמיים סופרים רק את הרגעים שהאדם באמת עשה מאמצים לעשות טוב, לצאת מהגבולות של עצמו ולהתקרב אל הקב"ה. הילד הזה בן השבע שאתה רואה עשה הרבה יותר מהזקן בן השמונים ולכן הוא נחשב מבוגר יותר".

בהקשר דומה, מסופר על האדמו"ר מגור, אשר נפטר בגיל 58 בלבד וכונה ה"שפת אמת" על שום סיפרו המפורסם, שבנו ספד לו בהלווייתו באומרו כי "אבי זכה לאריכות ימים גדולה". כשהוא נשאל מה פשר אמירה משונה זו הוא הסביר שיש "אריכות שנים" ויש "אריכות ימים". "אריכות שנים" זה כשאדם חי, למשל, מאה ועשרים שנים, אולם "אריכות ימים" פרושה שהימים שלו ארוכים, כלומר שהוא ממש מנצל כל רגע ורגע לחיות בו.

אם לאדם יש 24 שעות ביממה ומתוכם הוא עסוק רוב היום בלכעוס, לקנא, להיות עצוב, להיות תחרותי, או "סתם" בלהעביר את הזמן בהבל וריק מתוך רצון לסיים את המשימה הנוכחית ולעבור למשימה הבאה כדי להגיע סוף סוף אל המנוחה בכורסה מול עוד סדרה סתמית בנטפליקס או אל המיטה בסוף היום - אזי אותו אדם לא כל כך חי באותו היום. הלב אומנם המשיך להזרים דם, הריאות נשמו והרגליים הלכו, אולם מה עם הנשמה?? מה עם העולם הרגשי?? מה עם קירבה אל בן/בת הזוג, אל הילדים וכמובן אל הבורא?

"ובחרת בחיים" מצווה עלינו התורה. חיים אמיתיים זה לא משהו שבא מאליו לבד. צריך לבחור בזה וצריך לעמול על מנת להשיג את זה. העולם כולו, על כל הסחות הדעת האינסופיות הקיימות בו, קורה לנו לשכוח מהתכלית ולהיות עסוקים רק בהווה ובסיפוק הצרכים הגופניים שלנו. כאשר אדם "זורם" ועושה רק מה ש"מתחשק" ומה ש"בא לו" הוא מנתק את עצמו ממקור החיים וממטרתם ובעצם מאבד את משמעותם האמיתית. "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִים כֻּולְּכֶם הַיּוֹם" אומרת לנו התורה. כאשר אנו מחבורים לכוח הרוחני המהווה ומחייה את העולם אנו מחוברים גם לחיינו והם לא עוברים לריק. לא מדובר רק על הפרקטיקה הדתית של קיום מצוות. ישנם דתיים רבים המתנהלים על טייס אוטומטי ומשהו בם מזמן נרדם. דבקות פרושה בחירה בכל פעם מחדש לוותר על הילד הקטן, הקטנוני והמפונק שקיים בתוך כל אחד מאיתנו לטובת חיבור לאמת גדולה יותר הדורשת לא אחת כנות ומאמץ.

"וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה. וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת" מספרת לנו הפרשה. הפרשנים מסבירים שהביטוי "שני ימי חייו" המופיע גם אצל אברהם אבינו ושרה אמנו מבטא בדיוק את הרעיון הזה. אבותינו חיו חיים מלאי משמעות, חיים שלא היה בהם רגע אחד של סתמיות והבל, חיים מלאי תוכן ועשייה אמיתית.

באותם רגעים קדושים בפרשה, כשיעקב עובר ילד ילד ומברך אותו בברכתו המיוחדת, מצייד בעצה טובה לעתיד ומגלה את ייעודו המיוחד, הוא זוכה לראות שמסע חייו אכן נושא פרי. "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד" הם אומרים לו ביחד רגע לפני פטירתו. "אבא ישראל, אל תדאג, נשמתך יכולה להשתחרר מכבלי עולם החומר ועלות בשקט ובשלווה למקורה העליון. אנחנו פה כולנו יחד מאוחדים ומצהירים שהשם הוא אלוקינו. אנחנו התבוננו בך והבנו היטב את שניסיתי ללמד אותנו מעצם חייך ומהותך. אנחנו, צאצאינו וצאצאי צאצאינו נמשיך לשאת את הלפיד ולהעביר אותו בכל דור ודור הלאה – לפיד האמונה בקדושת האל וקדושת האדם ולפיד האמונה שלעולם הזה יש תכלית ומשמעות".

שבת של חיים ושלום, ניר אביעד