פרשת "ויקרא" – סליחה, טעיתי! | ניר אביעד

פרשת "ויקרא" – סליחה, טעיתי! | ניר אביעד

 בתלמוד ביארו את המילה "אשר" מלשון "אושר", כלומר אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קורבן על טעויותיו. ע"י הדוגמא האישית, שבלקיחת האחריות, המנהיג למעשה אומר שהחטא והטעות נובעים מחולשתו האנושית, ובזכות ההתמודדות עם טעויותיו הוא מלמד את העם לבוז לגאווה המזויפת, הטורחת להוכיח ש"אני בסדר" בכל מקרה ומצב. היכולת לומר "טעיתי" בפומבי היא עצומה. המנהיג במקרה הזה לא מגלגל את האחריות הלאה ממנו, אלא מתמודד עם אנושיותו ומכה על חטא, ובכך בעצם מוכיח גדלות רוח.

מבלי חלילה להשמיץ ולרמוז לאף אחד ממנהיגינו בהווה, אנחנו חשים כיום את הכמיהה לתקופה בה התהלכו בקרב העם מנהיגים הגונים וענווים. מנהיגים, אשר גם ממרום מעמדם החברתי והכלכלי נתנו דעתם לאיכות התנהגותם האישית, וזכרו כי העם מביט בהם ומחקה מעשיהם. עם הרואה כיצד מנהיגיו מוכנים להודות בפומבי בטעויותיו, לבקש עליהן מחילה ואף להביא קורבן כפרה – יסיק מכך מסקנות מבורכות. הוא ילמד כי אין בושה בעשיית תשובה ויושפע מאומץ ליבם להודות בחטאם ולעשות חשבון נפש מבורך.

קל לנו היום לראות את התנהלות מנהיגנו ולבקרם, ומובן לנו שרובם צריכים להתנהג אחרת. אולם מה אתנו? האם גם את עצמינו אנחנו רואים ומבקרים באותה חריפות וחדות? הרי ידוע שמנהיגי העם הם רק בבואה של העם עצמו! כמו ברוב תכונות הנפש קל לנו הרבה יותר לראות את הקלקול אצל אנשים אחרים ולא אצלנו. אנחנו תמהים איך מישהו אחר לא יודע להודות בטעותו, איך הוא "מתחפר" בעמדתו ונשאר יהיר וגאה. האמת היא, כפי שנהג ללמד הבעש"ט הקדוש, שהעולם הוא מראה אחת גדולה ומה שאנחנו רואים בחוץ – קיים בהכרח גם בתוכנו, אחרת לא היינו רואים ומזהים אותו כתקלה.

מדוע כל כך קשה לנו להודות בטעויות שלנו ולבקש סליחה? הסיבה העיקרית היא האגו והגאווה שלנו שמונעים מאתנו לראות את פגמנו ובטח שלא לחשוף אותם לזולת. קשה לנו לוותר על התדמית החברתית המוקפדת שביקשנו לשוות לעצמנו. אם נתבונן בכנות עם היד על הלב נראה שכשאנשים אחרים באים אלינו עם תוכחה אנחנו לרוב מיד מסתגרים ומחפשים תירוצים מדוע אנחנו צודקים והשני טועה.

באופן סטטיסטי הרי לא ייתכן שאנחנו צודקים ב-100% מהמקרים, אז כיצד זה הגיוני שאנחנו לא עוצרים, מקשיבים באמת למה שנאמר לנו ובוחנים האם יש אמת בדברים ואנחנו לא בסדר?! התשובה המצערת היא שלרוב אנחנו לא מחפשים את האמת אלא עוד ליטוף לאגו הפגוע. בתוכנו יש סנגור מעולה שדואג לשכנע את עצמינו כמה אנחנו נהדרים וצודקים, כמו גם קטגור מעולה שבקלות רבה מרשיע ושופט לכף חובה את הסביבה.

אנשים שמרגישים עצמם "צודקים" כל הזמן וחפצים להוכיח לכולם עד כמה צדקתם גדולה בסופו של דבר הם הקורבנות הכי גדולים של עצמם משום שאין עונש גדול יותר מלהיות כלוא בתוך הקליפה של הגאווה והחשיבות העצמית המגוחכת הזו. האגו שלנו עדין, שברירי ורופף. כאשר אנחנו מתעמתים עם המחשבה המדכאת של הצורך להכיר בטעויות או במעידות שלנו אנחנו גולשים לעיתים קרובות לתוך הכחשה. מנגנון ההגנה המשומן שלנו מייצר לנו בקלות רבה תירוצים יצירתיים במיוחד, שלעיתים גובלים בשקר ממש, ואנחנו מתפתים להאמין בהם.

במסע החיפוש אחר האמת ואחר איכות חיים רוחניים וגשמיים טובים יותר, חובה עלינו לעצור ולשאול בכנות ובפשטות: "אולי אני טועה?", "אולי מה שחשבתי וידעתי עד עכשיו אינו הטוב ביותר האפשרי?". רובנו מחפשים שינוי כזה או אחר בחיינו אשר יכניס קצת חמצן של רעננות ושמחה ללב ולמוח שלנו. ההתחלה לכיוון אותו שינוי חייבת לעבור דרך יצירת סדק באותה חומת הגאווה.

היכולת להודות בטעות, להתנצל ולנסות לתקן הן מהיכולות החשובות ביותר בכל קשר שהוא בין בני אדם. אם חלילה בשעת רתיחה הטחתי באשתי עלבונות – אין מעשה גברי ואמיץ יותר מלהתנצל לאחר מכן מעומק הלב ולקבל על עצמי לנצור לשוני מרע, לא משנה מה תהיה הסיטואציה העתידית. אם הפעלתי את סמכותי ההורית כדי להשתיק את הילד הרועש, אשר כל פשעו היה שרצה את תשומת ליבי בזמן שכל כך רציתי לנוח – אין דבר אבהי יותר מלהתעשת מוקדם ככל שניתן ולפייסו במילים חמות ובמשחק משותף (כן, גם אני "מת" מעייפות אחרי יום מפרך במשרד). אם הייתי קצר רוח כלפי הכפופים לי בעבודה וניצלתי את העובדה שפרנסתם תלויה בי – אין דבר אצילי יותר מלהתנצל ולהתאמץ להבא להיות בוס נוח וקשוב יותר. הקב"ה אומר לנו: "מודה ועוזב – ירוחם". רק ע"י ההודאה בטעות והחרטה זוכים לרחמים ולאפשרות להתחיל מההתחלה.

ממש לא צריך לחכות ליום כיפור בשביל ליישב את ההדורים עם החבר מהמשרד הסמוך, עם הדודה מעפולה או עם השכן מקומה שלישית. מי יודע מה יוליד יום והאם עוד יהיו לנו הזדמנויות לסיים סכסוכים ישנים? עובדה היא שככל שעובר הזמן אנשים נהיים יותר כעוסים ומבוצרים בעמדתם וקשה להם הרבה יותר להודות בטעותם, לסלוח ולבקש סליחה, ולכן אדם חכם יידע ל"כבות את השריפות" מיד ברגע התרחשותם.

האחריות של כל אדם לתיקון מידותיו בראש ובראשונה מונחת על כתפיו. יחד עם זאת, גם לסביבה בה הוא חי השפעה מהותית על דרכו ועל סיכוייו לצאת מההרגלים האוטומטים והשלילים. לצערנו, האווירה הכללית כיום לא תמיד מאפשרת לאדם לוותר על גאוותו ולהודות בפרהסיה בשגיאותיו. במקרים רבים כשנראה אדם שחושף את עצמו, יהיו בסביבה גורמים ש"יעוטו על הטרף", ישמיצו, ילגלגו וינסו להרוויח מהדבר הון אישי כזה או אחר.

אפשר לראות את זה היטב בפוליטיקה, בתוכניות ראליטי ובמקומות עבודה מסוימים. כשאדם מרגיש מאוים אין סיכוי שהוא ייתן לצד העדין שבו לבוא לידי ביטוי, ולפיכך האחריות שלנו היא קולקטיבית. מתוך ההבנה הזו יש לנהוג בסבלנות יתרה כלפי אותם שכבר כן מעזים ומודים בטעויותיהם. לפעמים צריך לעצום עין אחת ולהתעלם מעבירה של החבר ולפעמים צריך פשוט לחבק ובמילת עידוד ופרגון להראות את התקלה ולהצמיח לדרך חדשה וטובה יותר.

אנשים שמחפשים את החולשות של הזולת ומתמקדים בהן משולים בחסידות לזבובים. כשם שזבובים נמשכים אל הפסולת (על סוגיה השונים...) ונהנים להיות בסביבתה, כך נהנים מכך אותם אנשים שמתמקדים בחיסרון וב"פסולת" של הזולת, ומקור חיותם הוא חרפתם, חולשתם ועלבונם של עמיתיהם וחבריהם. אם נהיה כנים נגלה שבכל אחד מאתנו קיים איזה זבוב שכזה. זו הסיבה שאנחנו נהנים לשמוע פיסת רכילות עסיסית. החולשה והקלון של הזולת גורמים לנו באופן מוטעה להרגיש טוב יותר עם עצמינו. במציאות כזו כמעט ובלתי אפשרי להסיר את השריון והמגנים ולהודות בטעות.
הלוואי וניישם את הדרכותיה של התורה ונחפש תמיד את האמת, הכנות והשלום.

שבת שלום, ניר אביעד