פרשת "וירא" – תפסיק להיות עבריין |  ניר אביעד

$(function(){setImageBanner('89cadd3d-3bd3-4e97-b123-531e5c1fcee1','/dyncontent/2024/3/12/8f0a2b8d-e0e3-496f-8d42-b3f76fef9145.jpg',16611,'בול בפוני קריית תרבות עד 0104',525,78,false,45889,'Image','');})

פרשת "וירא" – תפסיק להיות עבריין עם ניר אביעד. כיצד תורת החסידות נעזרת בחטאה ובעונשה של אשת לוט כדי להרחיב את הלימוד ולהורות על צורות ההבטה השונות שישנן לנו על המציאות.

פרטי


בפרשת "וירא", העמוסה בכל טוב, נקרא, בין היתר, על סיפור החרבתן של הערים סדום ועמורה – ערים ששמן משמש עד היום כמשל לשחיתות אנושית וכדוגמא לתוצאה של הדרדרות מוסרית. בערים אלה, כידוע, היה חוק עזר עירוני שאסר על מתן צדקה לנזקקים, אסור היה להכניס אורחים ומערכת המשפט תמכה תמיד בצד הפוגע. עובר אורח תמים שהזדמן בטעות לעיר הושכב על מיטה מיוחדת אשר מדדה את גובהו.

אם הוא היה נמוך מידי היו מותחים את אבריו כדי "להגביהו" ואם היה גבוה מידי היו מקצצים רגליו כדי "להנמיכו". בקיצור – מקום איום ונורא שהקב"ה החליט להשמידו (לא לפני משא ומתן מופלא של איש החסד אברהם אבינו אשר התחנן על נפשם גם של רשעים אלה).


רגע לפני שהאש והגופרית ניתכו על העיר, נשלחו מלאכים להציל את לוט, אחיינו של אברהם, ומשפחתו. הם נתנו להם הנחייה ברורה שלא להביט אחורה על מעשה ההשמדה: "וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר: הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר, הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה", אולם אשתו של לוט לא הצליחה להתאפק והיא כן הביטה לאחור וכתוצאה מכך מתה והפכה להיות נציב מלח – "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח".


מדוע אשת לוט הפכה דווקא לנציב מלח? מה פשר העונש הכה ייחודי הזה ומה זה יכול ללמד אותנו היום כאן ועכשיו?
דעה אחת בחז"ל טוענת שכשהגיעו המלאכים מחופשים לאורחים לביתם היא התקמצנה להביא להם מלח לסעודה, ועל כן בבחינת 'מידה כנגד מידה' הפכה דווקא בעצמה למלח. דעה שניה גורסת שאשת לוט עשתה מעשה חמור אף יותר – כשהם הגיעו היא יצאה בכוונה אל הרחוב, סיפרה לכולם שיש בביתם אורחים וביקשה בהפגנתיות מכל שכניה מלח בעבורם. בכך היא בעצם פרסמה ברבים שבביתה מסתתרים נזקקים, ולמעשה הביאה את כל אנשי העיר להתקהל על הבית ולבקש לבצע לינץ ומעשי סדום במסכנים.
 
הסבר נוסף להפיכתה דווקא לנציב מלח מתייחס לתכונותיו של המלח עצמו. המלח, כידוע, הוא חומר משמר שלא משתנה. מאות שנים הוא יכול להישאר אותו דבר. כח השימור הוא חשוב, אבל יש מקומות בחיים שהוא מפריע משום שהוא מתנגד לכח אחר - כח הצמיחה וההתחדשות. אשת לוט לא באמת רצתה להשתנות ולהתעורר לתשובה, ולכן בעצם הבטתה אחורה היא לא שיחררה את העבר. היה לה קשה להפנות את הפנים קדימה אל העתיד, ולכן היא לא סתם הפכה למלח שלא משתנה, אלא ממש לנציב של מלח, כלומר למשהו תקוע ונוקשה.


השפה העברית מלמדת אותנו שמי שפעיל הוא "פעלתן", מי שמשקר הוא "שקרן" ומי שעסוק בעבר הוא... "עבריין". לרובנו יש נטייה שלילית לחטט בעבר שלנו, להיזכר בכל מיני מאורעות קשים או משמחים ולציין תאריכים בהם חווינו בעיות או הצלחות כאלה ואחרות. הזיכרון האובססיבי לקשיים שחווינו מצד אחד, ולעומתם ההתרפקות והנוסטלגיה היתרה על השיאים והשמחות מהצד השני לא אחת פשוט מעכבים אותנו מלהתקדם.

לא בכדי ההלכה אומרת שאסור להזכיר לחוזר בתשובה את עברו. מדוע לא טוב להתבוסס בפצעי העבר? מדוע לא טוב להזכיר את חטאי האתמול? התשובה היא שפעולות אלה גורמות לנו לדרוך במקום ולשקוע בעבר הלא מקדם. אם אנחנו לומדים מהעבר כיצד לפעול נכון יותר בהווה ובעתיד אז יש ערך לזיכרון, אבל אם הוא לא מקדם ואף מעכב יש למסגר אותו במקומו ולעבור הלאה.


תורת החסידות נעזרת בחטאה ובעונשה של אשת לוט כדי להרחיב את הלימוד ולהורות על צורות ההבטה השונות שישנן לנו על המציאות.

כשאנחנו מסכלים על מישהו שקרה לו משהו שלילי והוא נמצא בעמדה פגיעה אנחנו יכולים לראות זאת בשלושה אופנים שונים:
החל מהתנועה האנושית הטבעית, ולא בהכרח החיובית, של סקרנות פשוטה לדעת מה קרה.
דרך המחשבה המעוותת (וכמובן לא תמיד המודעת) שאם השני נפל אז אני מתוקף כך גבוה יותר ממנו.
ועד כמובן המחשבה החיובית והבריאה "כיצד אני יכול לסייע לו?", ואם אני לא יכול לעזור אז לפחות אסובב את הגב כדי שאותו אדם לא ירגיש בושה כשרואים את נפילתו.

בדיווחי תנועה אנו לרוב שומעים על פקק שנגרם בגלל תאונת דרכים ועל עיכובים בתנועה בצד השני בגלל סקרנים. לא אחת נכעס על אותם סקרנים שגורמים גם לנו להתעכב, אבל כשאנחנו עצמנו נעבור ליד התאונה נאט את הרכב וגם כן נגניב מבט... אותה סקרנות בעומקה קשורה ליצר הרע שיש לנו לראות את הכישלון וה"פאדיחה" של האחר. בצורה מעוותת החולשה של הזולת גורמת לנו, כאמור, להרגיש בעצמינו חזקים. לא בכדי חז"ל קבעו שהרוצה להגביה את עצמו אל יבנה לחברו בור, אלא יבנה לעצמו תל.

אנשים שמחפשים את החולשות של הזולת ומתמקדים בהן משולים בחסידות לזבובים. כשם שזבובים נמשכים אל הפסולת (על סוגיה השונים...) ונהנים להיות בסביבתה, כך נהנים גם אותם אנשים, שמתמקדים בחיסרון וב"פסולת" של הזולת, ומקור חיותם הוא חרפתם, חולשתם ועלבונם של עמיתיהם וחבריהם. אם נהיה כנים נגלה שבכל אחד מאתנו קיים איזה זבוב שכזה. זו הסיבה שאנחנו נהנים לשמוע פיסת לשון הרע עסיסית ושמדורי הרכילות הם מהפופולאריים שישנם בכל עיתון ואתר חדשות. החולשה והקלון של הזולת גורמים לנו באופן מוטעה להרגיש טוב יותר עם עצמינו.

המפרשים מסבירים שאשת לוט הסתכלה אחורה במבט של זבוב. לא רחמים וחמלה היו לה בלב על הנשרפים, אלא שמחה לאיד ותחושת עליונות. היא שכחה שמצד האמת גם היא היתה צריכה להיות שם עימם ורק בזכות הקשר המשפחתי לאברהם היא ניצלה.

מעבר לכך, שכשאדם נורמלי וישר מסתכל על ארוע שלילי במציאות זה באופן טבעי מזיז משהו בליבו, מתעוררים בו הרהורי תשובה ולרוב זה גורם לו לרצות להיות טוב וזהיר יותר. לעומת זאת, אדם שהתעצמו אצלו המידות הרעות, כשהוא רואה ארוע חיצוני לו ושלילי הלב כבר לא רק שלא מזדעזע, אלא אף הוא חווה משיכה לראות עוד מאותו הרע. אשת לוט בחרה, חרף הציווי המפורש, להסתכל אחורה. הלב שלה נמשך לראות עוד מהעולם המושחת שנשאר מאחור. אותה הבטה לא עוררה אותה לרצות להיות טובה יותר ועל כן נגזר עליה לקפוא כדי לעצור מאותו הרע מלהמשיך ולפעול בעולם.
 
ראייה שונה לחלוטין אנחנו פוגשים בתחילת הפרשה בה מסופר על אברהם אבינו, אשר גם הוא פקח את עיניו – "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא" (בראשית י"ח, ב'), אולם להבדיל מראייתה של אשת לוט, הראיה הזו הייתה ראייה של אמפתיה, ראייה שגרמה לו לרוץ אל אותם עוברי אורח, לשמח ולשרת אותם בחום הלוהט של המדבר.


אברהם גם בגיל 100 נשאר בעל עין טובה, צעיר ורענן – ההפך הגמור מנציב המלח המאובן.
 
שבת (של מלח רק עם החלה בקידוש) שלום, ניר אביעד

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה