פרשת "כי תשא" – אין לב שלם כלוח שבור | ניר אביעד

$(function(){setImageBanner('a6247790-2495-4ac0-bdd6-82ba1b1b55a1','/dyncontent/2024/4/8/49feed29-92ef-4a48-a759-390353d65626.gif',17717,'באנר פסח 1 שלנו ',525,78,false,45889,'Image','');})

בפרשתנו מתואר חטא העגל הנורא שלאחריו משה רבינו שובר את לוחות הברית אל מול ההמון המשולהב הרוקד סביב פסל הזהב. לאחר השבר הגדול משה עולה בשנית להר ומתפלל לרחמיו של הקב"ה – תפילה שאכן זיכתה את העם בהזדמנות נוספת ובלוחות שניים.

פרטי

פרשת "כי תשא" – אין לב שלם כלוח שבור | ניר אביעד


למרבה הפלא, למרות שעל פניו נראה היה שמשה בכעסו הרב איבד שליטה ושבר את הלוחות האלוקיים על דעתו האישית, הפסוק האחרון בתורה משבח פעולה זו ומרוממה אף יותר מכל שאר הפעולות המשמעותיות שמשה עשה לפני ואחרי כן בחייו.


יתרה על זאת, במהלך כל שנות הנדודים במדבר, ולאחר מכן אף בבית המקדש, בתוך ארון הברית היו מונחים גם הלוחות השניים וגם שברי הלוחות הראשוניים. עובדה זו מעוררת פליאה גדולה משום שישנו כלל ידוע לפיו "אין קטגור נעשה סנגור", וכפי שביום הכיפורים הכהן הגדול נמנע מללכת בבגדי זהב כדי לא להזכיר את החטא של עגל הזהב, כך ההיגיון היה אומר שעדיף היה לעם ישראל להפטר מאותם שברי לוחות המשמשים תזכורת תמידית לאותו עוון שהביא לשבירתם.

האמת היא שמשה לא שבר את הלוחות מתוך התקף חמה רגעי. נהפוך הוא – בפעולה מחושבת זו החל תהליך הריפוי של עם ישראל והחינוך שלו לדורות. משה בעצם לימד אותם ואותנו שהאמת לא נמצאת רק בדמות שלמות רוחנית, אלא מחכה לנו גם בתוך החלקים השבורים של החיים, הנפילות, הטעויות והאכזבות שלנו. כולנו חולמים על הצלחה גשמית ורוחנית ובטוחים ששם נחווה קירבת אלוקים.

ודאי שאלה נפלאים ורצויים, אך החלום עלול להוביל לייאוש ולעצבות במצבים המורכבים של המציאות בהם אנו לא מצליחים ליישם את כל שאנו מאמינים וחפצים בו. הרבי מקוצק לימד ש"אין שלם יותר מלב שבור". כמובן תמיד נכון שנשאף לטוב, אבל האמת הכי עמוקה היא שדווקא באזורים החשוכים של החיים מסתתר אור גדול שיכול לרומם אותנו מעלה מעלה. דווקא בזמנים של ניסיונות, כעסים, בלבולים, התמכרויות וייאוש אפשר להמריא. מהשברים של החיים ניתן ליצור קודש קודשים, ולכן דווקא אל ארון הברית הוכנסו גם השברים והאכזבות.

דוד המלך כתב בתהילים: "אִם אֶסַּק שָׁמַייִם - שָׁם אָתָּה. וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל -הִנֶּךָּ". אם אגע בשמיים אתה תהיה "שָׁם", כלומר רחוק ממני, בעוד אם ארד לשאול "הִנֶּךָּ", כלומר כאן לידי.

מעבר לכך, הרב שלמה קרליבך, כדרכו, הביא משל מתוק לאדם הסוחב קופסא גדולה ואשר אין לו מושג מה יש בתוכה. רק במידה ואותה קופסא תיפול ותישבר תתחיל התכונה הפנימית להשפך החוצה. כל עוד התורה היתה שלמה ומושלמת היא היתה חיצונית לנו. כעת היא החלה לזרום החוצה ועם ישראל זכה להפגש עם עומק העומקים ועם החלומות הכי יפים של הקב"ה על העולם הגנוזים בתוכה.


רק עם שהוגלה מארצו וראה את בית מקדשו חרב יכול באמת להתגעגע לארץ ישראל, לסבול 2,000 שנה ולא להתייאש. ועל אותו משקל - רק אדם שנשבר ליבו ואיבד אדם קרוב יכול באמת להבין עד כמה שבריריים ויקרים החיים.

אנחנו אומרים מידי יום ב'קריאת שמע': "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַווְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ". מה הכוונה בביטוי המשונה "על לבבך"? מדוע אנחנו מבקשים שדברי התורה יגיעו על הלב במקום ישר אל תוך הלב? ה"שם משמואל" הסביר שכדי שהתורה תכנס באמת אל עומק הלב שלנו קודם הלב צריך להשבר קצת ורק אז כשיש סדק כל התוכן הנפלא שלמדנו ומחכה מעל הלב לשעת הכושר הנכונה יכול לרדת ולהכנס דרך אותו הסדק אל תוך הלב עצמו.

לפני כן זה פשוט לא אפשרי. כשאדם מרגיש שלם אין בו נכונות אמיתית להשתלם. התורה אינה עוד ידע תאורטי שלומדים ומשננים. מדובר על אנרגיה רוחנית, ולכן בכל דרך אחרת לא היינו באמת יכולים לקנות אותה בנפש.

מעבר לכל זאת, ה"שפת אמת" הסביר שמשה באהבתו הגדולה את עם ישראל הזדרז לשבור את הלוחות (למרות שבאותה העת הוא לא ידע שיהיו לוחות שניים) כדי לחטוא בעצמו יחד עימם, וזאת כדי שכביכול לא תהיה לקב"ה ברירה אלא לסלוח גם לו וגם לעם ישראל ביחד. משה כמו ואמר "גם אני איתם. אני מעדיף לשבת עם כל עם ישראל בגיהנום מלשבת בגן עדן לבד...".
ואכן, כשהשם הציע לו למחוק את בני ישראל ולהתחיל ממנו עם חדש משה סירב בתוקף ("מְחֵנִי נָא מִסִיּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ"). הוא העדיף לבחור ללמד אותם שיש אפשרות לתשובה בעולם ושהקב"ה מחכה לשבים באהבה וגעגוע גדולים. בקשקוש המכוער על הדף, במחיקה ובמאמץ של בעל תשובה לכתוב את סיפור חייו מחדש יש אור גדול שגם צדיקים גדולים לא זוכים לו.

חז"ל מדמים את מעמד מתן תורה בהר סיני לחתונה, כאשר הלוחות הראשונים היו מעין שטר הכתובה בין הקב"ה ועם ישראל. משה הבין שלא ניתן למסור לעם, המשתחווה לעגל מסיכה, את הלוחות עליהם רשום "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ושאם הוא יעשה כן יהיה בכך מעין עדות לכך שעם ישראל הפר את הכתובה/חוזה.

משום כך, וכדי להציל את עם ישראל, הוא בחר לשבור את הלוחות על אף קדושתם. משה בחר בעם ישראל לפני התורה והכריע שהתורה קיימת בעבור עם ישראל ולא להיפך. עם ישראל חשוב אפילו יותר מהתורה עצמה, והשלום חשוב אף יותר מהאמת. רש"י המשיל זאת למלך גדול שהתארס עם אישה וקבע להתחתן עימה כעבור זמן מה.

בזמן ההכנות והצפיות לאירוע הגדול נודע למלך שאותה אישה זנתה עם מישהו אחר באותו הזמן והוא רצה להרוג אותה. השושבין, שהכיר ביניהם, שמע על כך, ובתושייתו הלך וקרע את ההסכם בין המלך לארוסתו. את ההסכם הקרוע הוא הראה למלך ושכנע אותו שבעצם לא בוצעה התחייבות בפועל ולכן גם לא בוצעה הפרה ובגידה.

יש פה מסר עצום אלינו כהורים – כולנו רוצים לגדל ילדים מוצלחים המקיימים את החוקים בהם אנו מאמינים, אולם יש מצבים שהילדים בוחרים אחרת מהדרך שלנו והדבר מסב לנו כאב רב. ישנם הורים שמרגישים שאם הילד לא מקיים את החוקים (החל מלשמור תורה ומצוות ועד ללימוד פסנתר או חמש יחידות מתמטיקה) יש להרחיקו ואף מתייחסים אליו קצת פחות כילד שלהם. משה רבינו מלמד בעצם שהילד תמיד יישאר שלך. גם הוא פועל בהיפוך גמור לחינוך שקיבל ולסל הערכים שניסו להנחיל לו – לנצח הוא יהיה ילד, והקשר אל הוריו עמוק וחשוב יותר מפעולותיו החיצוניות.

עקרון זה נכון כמובן גם ליחס כלפי החלקים השונים בעם שלנו הפועלים אחרת ממערך אמונתנו. כפי שלכל אדם אמוני שורף הלב לראות את החילון והריחוק מהתורה של חלקים נרחבים בעם ישראל, כך לחילוני הממוצע יכאב לראות חרדים שלא מתגייסים לצבא ומזלזלים במה שעבורו הוא קדוש ומשמעותי. על כל פשעים תכסה האהבה, ולכן מוטב לכולנו ללמוד ממשה לאהוב ולכבד כל אחד גם אם על פניו בעינינו הוא עובד לעגל.

שבת שלום, ניר אביעד

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה