פרשת "נח" – תשמור על העולם נח | ניר אביעד

$(function(){setImageBanner('8de41e14-840a-47c1-8e04-ae93f7e4853e','/dyncontent/2024/3/12/8f0a2b8d-e0e3-496f-8d42-b3f76fef9145.jpg',16611,'בול בפוני קריית תרבות עד 0104',525,78,false,45889,'Image','');})

פרשת "בראשית" מסתיימת בתיאור קודר על חטאי בני האדם שהלכו ופגעו בכל חלקה טובה. המין האנושי היה עסוק בגזל, רמיסת החלש, אלימות, תאוות ואגואיזם (נשמע למישהו כמו תוכנית האקטואליה ששמענו הבוקר ברדיו?). בשלב זה הקב"ה החליט להקים חברה אנושית חדשה ולהביא את המבול.

פרטי

פרשת "נח" – תשמור על העולם נח עם ניר אביעד

כולנו מכירים את הסיפור על התיבה המפורסמת בה ניצלו נח, משפחתו ונציגים של כל בעלי החיים. אומנם הובטח לנו שמבול גשמי בדומה לזה ההיסטורי לעולם לא יחזור, אבל חכמי הסוד חזו כבר לפני 2000 שנה את מאורעות הדור שלנו בו יגיע לעולם מבול מסוג חדש – מבול של דעות משובשות ורעיונות מבלבלים שמטלטלים את האדם מבחינה פנימית וגוזלים ממנו את ישוב הדעת והשקט הנפשי.

כולנו חשופים בצורה כזו או אחרת לתקשורת שלילית וארסית, המנסה להפחיד ולהפריד בנינו, לרשתות חברתיות, שהוכח מדעית שהשיטוט בהן מעורר דיכאון, ולסדרות וסרטים הוליוודים דימיוניים עם תסריטים מופרכים ואף מופרעים. הבידור הזה מבדר (מלשון מפזר) את הנפש הרכה שלנו. כשמאכילים אותה בכ"כ הרבה אוכל מקולקל היא לא מצליחה לפרוש כנפיים ולעוף. אדם נבון חייב למצוא את הדרך להשתחרר מהלפיתה של ההבלים הללו. הפתרון למבול מהסוג הזה הוא לבנות "תיבת נח" אישית – מקומות בהם אנו יכולים להיטען ולתת מזון רוחני גם לנשמה הקדושה שיש לנו.

על רקע אותה מציאות מושחתת הופיעה דמותו של נח, עליו הרעיפה התורה שבחים באומרה כי נח מצא "חן בעיני הקב"ה" ואף השתמשה לגביו בביטוי: "איש צדיק תמים היה בדורותיו". על אף העובדה שנח מוצג באור כה חיובי, פרשנים מצאו טעם לפגם בדרך בה בחר לנהוג כלפי שאר בני האדם בתקופתו וכלפי תפיסתו את תפקידו בתוך סביבה של חוטאים שסטו מדרך הישר.

רש"י כתב שהמילה "בדורותיו" מרמזת על כך שבדורו של נח הוא אכן נחשב לצדיק בהשוואה לאנשים שחיו סביבו, אולם בדורו של אברהם אבינו הוא היה נחשב לאדם פשוט. ישעיהו הנביא הרחיק ואף כינה את מי המבול "מי נח", ובכך רמז שהם ירדו באשמתו. הסיבה שבעטיה נח זכה לביקורת הזו הייתה מעצם העובדה שמרגע שנודע לו על הגורל הנורא שממתין לכל אותם חוטאים סביבו הוא לא פעל מספיק כדי לנסות להחזיר אותם למוטב ולא ניסה לחנך אותם לדרך אחרת ונכונה יותר, או לכל הפחות להתחנן בפני הקב"ה שימחל להם על מעשיהם. בסלנג הדתי זה מכונה "צדיק של פרווה", כלומר אדם שאכן רוצה ועושה טוב, אבל רק כל עוד זה נמצא ב"אזור הנוחות" שלו (במעיל הפרווה החם והמגן).

אחת הטעויות הרווחות מאז ומתמיד למחפשי אמת (ולשיטות רוחניות כאלה ואחרות) היא שפסגת שאיפותיהם היא להציל ולתקן את עצמם ולעדן מידותיהם. כל אלה כמובן חשובים ביותר, אך הם אמורים להיות כלי עזר בלבד בדרך להשפעה במעגלים רחבים יותר. האדם צריך להגדיל את "תודעת האני" שלו, וככל שהיא תהיה רחבה יותר, וגם בזולתו הוא יראה חלק ממנו, הוא יהיה יותר מחובר לשליחותו ומתוך כך גם יותר שמח.

הרב קוק הגדיל לנסח זאת: "האדם צריך להיחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ לייסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה. אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכול, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום, ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה. וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו וככה יזכה יותר להארת האור האלוהי".

חשוב מאוד שנדאג לעצמינו. לאכול בריא, לעשות יוגה, ללמוד תורה וקורסי העשרה, ללכת לטייל, וכו' – כל אלה חשובים ונפלאים, אבל אם המטרה מסתכמת בזה שלי עצמי יהיה טוב ונעים יותר אז העיקר איננו.
ספר הזוהר מגדיל ומכנה את המתפללים והמבקשים עבור עצמם: "צווחין ככלבין הב הב". הם צווחים כמו כלבים הב הב, כלומר תן לי תן לי.


אפשר לדמות זאת למערכת היחסים שבין ברז, צינור וגינה. הברז, אשר נותן את השפע, הוא הקב"ה. הצינור אלה אנחנו, והגינה אלה כל אותם אנשים להם אנחנו יכולים לעשות טוב בכל מובן שהוא.


תפקידנו בעולם הוא להיות צינור ראוי דרכו השפע האלוקי יעבור הלאה לעולם. כשאנחנו עסוקים בעצמנו והמבט לא מופנה החוצה לכל אותם שאנחנו יכולים להטיב עימם אזי הצינור לא עושה את שליחותו נאמנה. צינור שכזה עשוי בסופו של דבר להתפוצץ או להתקלקל או פשוט להחליד.


אין הדבר אומר שמצופה מאיתנו לעזוב את כל עולמינו ולנסוע להאכיל ילדים רעבים בזמביה. אלה חלק מהדמיונות ששתלו לנו בראש. ההשפעה צריכה להתחיל כאן, קרוב, סביבי, במרחב בו אני חי ופועל. אין שום הכרח לשנות שום דבר ממציאות חיי החיצונית הנוכחית. העניין הוא שינוי תודעה פנימה, כלומר בהוספת מחשבה לכל פעולה ופעולה שאני במילא עושה כיצד בעשיתי זאת אני יכול לתרום למי שנהנה ממנה כמה שיותר. אם מכניסים את הלב גם לעשיות הכי טריוויאליות הן מקבלות גוון אחר לחלוטין.

על זה נאמר שלא רק "חומוס עושים באהבה או שלא עושים בכלל". כל דבר צריך לעשות באהבה.
דוגמאות לדבר יש אינסוף. אתה עובד כנהג מונית? במקום לחשוב רק על הכסף שתקבל בסוף הנסיעה תוסיף מחשבה על הטוב שאתה זוכה לעשות למי שאת מסיע אותו למקום חפצו.


את בדרך לעוד יום שגרתי במשרד? תסתכלי שם לרגע סביבך ותראי מי אולי מכונס בעצמו וישמח לחיוך מאיר ולאוזן קשבת?

אתה מכין סנדוויץ לילדים בבוקר לבית הספר? תוסיף אל הגבינה ופרוסת העגבניה גם אנרגיה ומחשבה טובה שתעשיר את ילדיך גם בוויטמינים של שמחה.


החיים הם כאן ועכשיו. בכל רגע נתון יש אפשרות להתחבר למעלה לצינור השפע וממנו להשפיע הלאה טוב לגינות שלנו. באנו לעולם כדי להיות גננים מסורים ולא רק תיירים שצופים ונהנים מפרי עמלם של אחרים.

השהייה בתיבה צפופה יחד עם משפחתו וכל החיות היו עבור נח מעין "תיקון" למחדליו הקודמים. פגישת ניצולים זו כפתה עליהם התמודדות חדשה - חיים משותפים. בכורח המציאות הם למדו יום יום כי ההישרדות אפשרית רק תוך ויתור הדדי והכרה בקיומו של הזולת.

בתנאי התיבה כל ניסיון להעדפת ה"אגו" הפרטי היה גורם להתפוצצות מידית. במדרש 'תנחומא' מתואר כיצד נח ובניו הסתובבו ימים כלילות במשך השנה שבה שהו בתיבה והאכילו את החיות, כל אחת על פי השעה שבה הייתה רגילה לאכול. את הפילים האכילו ביום ואת העטלפים בלילה. עשרים וארבע שעות של עבודה למען הזולת והקהילה. בעוד כמה מאות מטרים מתחתיו היו מוטלות גוויותיהם של בני דורו, שהשתיתו את חברתם על האנוכיות הגסה, בתיבה עצמה הייתה חייבת לשרור מציאות של נתינה, התחשבות ואהבה.

שבת של צינורות פתוחים,
ניר אביעד

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה