פרשת "תולדות" – גשם רד כבר גשם | ניר אביעד

פרשת "תולדות" – גשם רד כבר גשם | ניר אביעד

פעולת חפירת הבארות תכליתה, מעבר למציאת מים שמרווים את הצמא הפיזי, גם לגלות בתוך האדמה והעפר, המסמלים את שיא החומריות, את הרוח ועולם הנשמה המיוצגים ע"י המים.

במקורות היהודים התורה הומשלה למים ולא בכדי הרבה מסיפורי המקרא עוסקים בחיפוש של שלושת האבות אחר מקור מים ומפגשים רבים וחשובים מתרחשים סביב הבאר (כדוגמת רבקה ואלעזר, יעקב ורחל, משה וציפורה וכו'). האבות רצו לגלות לנו את הסודות הרוחניים של העולם, ולכן כל הזמן חיפשו מקורות מים, כאשר החיפוש הפיזי הוא כמובן מטאפורה לחיפוש רוחני.

זו היא גם הסיבה העמוקה מדוע אנו, צאצאי צאצאיהם, כה משוועים למים שירדו מהשמיים או שיתגלו מבטן האדמה. ברובד הפשוט המים, כאמור, מספקים את הצורך בשתייה ומסייעים לחקלאות ולתעשייה, אולם ברובד העמוק יותר המים הם המשמעות והרוח שכולנו מחפשים.

בדור שלנו אנו רואים את ההתעוררות הגדולה של רבים לשוב אל מקורותיהם היהודים ולהרוות את צימאונם, כפי שניבא הנביא עמוס: "הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'". רבים וטובים כבר לא מסתפקים במרדף אחר הממון, הכבוד המזויף מבני אדם וההנאות הגשמיות של החיים בתוך הסביבה הקרה והמנוכרת בה אנו חיים, אלא כמהים לאמת, למשמעות ולחיבור לעצמם ולנשמתם.

מול יצחק עמדו, כאמור, הפלישתים, אשר רצו לסתום את הבארות שהוא חפר וגילה. בפשט זה נראה כמו עוד סכסוך על טריטוריה ומאבק כוחות בין שבטים/מדינות מהסוג שאנחנו קוראים עליו בעיתון גם היום, אולם בעומק הדברים היה זה עימות רוחני על הכיוון שכל אחד מהצדדים רצה לראות את העולם צועד אליו. עד שאברהם אבינו הגיע והטביע בעולם את חותמו, הוא היה יבש מאמת, מאכפתיות של איש כלפי רעיהו, מערבות הדדית וממשפט צדק. יצחק, בנו, רצה כמובן להמשיך את הכיוון שלו, ואילו הפלישתים, שהרגישו איום על תפיסתם הגסה, האנוכית והאינטרסנטית, ניסו להתנכל לו ולחבל בתוכניותיו.

למים יש שתי תכונות משלימות: הם מנקים כל מה שמלוכלך ומיותר, ובנוסף מגדלים את החיובי שכבר טמון במציאות. ברגע שהמים פוגשים זרע/פוטנציאל הן נותנים לו חיים ועוזרים לו להיות מי שהוא. שתי התכונות האלה הן בדיוק מה שהאבות רצו לעשות – לנקות את הלכלוך המוסרי מהעולם ולגדל את הטוב שכבר קיים, אבל שבמציאות הרוחנית ששררה באותה התקופה לא יכול היה להתממש.

המסר הזה רלוונטי מאוד לחיים של כל אחד מאתנו: מעבר למקלחת של מים וסבון לפני השינה כדי לנקות את הגוף מלכלוך וזיעה, עלינו להכניס למערכת הרגשות שלנו מים מסוג אחר – מים של תורה, של רוח ושל אכפתיות לסובבים אותנו. המים האלה ינקו אותנו מהמידות השליליות שיש בנו ואח"כ גם יגלו לנו ויצמיחו את הפוטנציאל האדיר והאלוקי שקיים בכל אחד ואחת מאתנו.

המאבק שמתארת הפרשה אינו מאבק היסטורי בלבד. בכל אחד מאתנו מסתתר יצחק אבינו נמרץ שמשווע לגלות ולהפיץ את הטוב שיש בו ובעולם החוצה, כמו גם פלישתי גס וחומרי שמרגיש איום על "אזור הנוחות שלו" בכל פעם שמדברים על רוחניות ועל הצורך בשינוי. על מנת להתקדם חייבים לוותר על מה שמעכב מבעדנו לעשות זאת.

אצל אחד זה יכול להיות ההרגל לצפות בכל ערב בשעשועון רדוד ועמוס במחשופים בטלוויזיה, אצל השני בעצלות ללכת לשיעור תורה ואצל השלישי חוסר מאמץ בקיום מצוות כיבוד הורים או במתן יחס של מלכה לאשתו

. כל אחד מאתנו הוא טוב בבסיסו ולכולנו יש את הגנים של האבות הקדושים, כלומר לכולנו יש את האפשרות והפוטנציאל להתנקות ולהתקדש. גם היום העולם מלא אבק והבארות סתומים בחול ואנחנו לא יכולים להסתכל מהצד ולא להתערב. יש לנו אחריות על החיים שלנו ועל הסביבה, ולכן אנחנו מחויבים לחפור בארות ולהפיץ את המים ואת הניקיון והטהרה החוצה.

אומנם, למרות שבשנה שעברה ירדו ממטרים נאים, עדיין מאגרי המים במדינה מדולדלים מאוד אחרי כמה שנים שחונות, כאשר התחזיות לא צופות שיפור דרמטי. דווקא כעת חשוב שנשאל את עצמינו לפשר הדבר. האם זו רק תוצאה של ההתחממות הגלובלית? האם מדובר בגורל אכזר שנחת עלינו? ובעיקר – האם יש לנו אפשרות מעשית ביותר לשנות את הגזירה הקשה?

התשובות לכל השאלות האלה טמונה בעובדה שעל פי התוכנית של הקב"ה, הגשם והמים אמורים לשמש כנקודת החיבור הפיזית והרוחנית בין השמיים והארץ. הקשר שלנו עם בורא העולם, כבני אדם הנאבקים בתאוות וביצר הרע ומשוועים לאמת ואמונה, בא לידי ביטוי ומבחן בכמות המשקעים שתרד משמיים. כאשר יש נתק בין שני העולמות אזי גם המחבר-המקשר (הגשם) חסר. לא יעזור לנו אם נשזרע עננים ונקים מתקני התפלה מתוחכמים, עדיין השליטה תהיה בידי הבורא.

התלמוד מספר לנו על שלושה מפתחות שנמצאים בידיו של הקב"ה: מפתח תחיית המתים, מפתח הפוריות ומפתח הגשם. למרות שאין כל ספק שבכל שלושת התחומים האלה נעשו התפתחויות מדעיות מופלאות, וגם אם פה ושם מתחנו את גבולות היכולת האנושית, עדיין גם היום מפתח המאסטר נמצא אצל המאסטר.

למרות העובדה שהאדם המודרני רגיל להרגיש "גדול" ובעל שליטה בחייו, למרבה האבסורד האמצעי שמשפיע יותר מכל על רווחתו האישית ועל הישרדותו - הגשם - נותר מחוץ להשיג ידו, כך שכל שנותר לו הוא לעמוד בצד ולחזות בעובדה שגם חוכמתו ותחכומו לא תוכל במקרה הזה להושיע. התלות המוחלטת הזו בהחלטתו של הבורא האם להוריד או לא להוריד גשם חזקה במיוחד בארץ ישראל בה מקורות המים דלים.

לסיכומו של דבר – תשובה לשאלה הסופר-חשובה ואקטואלית: "האם לפנינו חלילה שוב חורף שחון או מאידך חורף עתיר בגשמים ובברכה?" תלויה, כאמור, בנו. ע"י מעשים טובים אנחנו יכולים לכופף את חוקי הטבע ולהוכיח לכל החזאים למיניהם ששקעים ברומטרים ועננים הם תוצר ישיר למידת הקשר שלנו עם הבורא ולא כפופים לשום אקראיות כזו או אחרת של הטבע.

בימינו לחצוב בארות ולגלות את השפע הרוחני, כפי שעשה בפרשה יצחק אבינו, פירושו לתת צדקה ביד רחבה, להיות סבלניים לילדינו, לוותר לנהג ברכב ממול שרוצה להשתלב בנתיב, לחייך במעלית אל השכנה מקומה חמישית ולשאול שלומה, לוותר על הכבוד המזויף מבני אדם, לא לגזול מהמעסיק שלנו, וכו' וכו' וכו'. בכוחנו לקבוע לכמה מים נהיה זכאים!

בעזרת השם ובעזרת העשיות שלנו שנזכה לשנה גשומה ופורייה.
שבת שלום, ניר אביעד