קורונה, אקטיביזם, אלימות משטרתית ולימודי מגדר, או זריחתם של "מדעי המרמור"

מידי פעם יוצא לי לדפדף בירחונים שלא מגיעים למרפאות שיניים ולמספרות. אחד מהם הוא "אפוק טיימס", ובגליון יולי האחרון ראיתי משהו שהצליח לתפוס אותי עד הסוף. תתארו לכם.

*("האקדמאים שהפילו את האקדמיה מכים שנית" – יאן יאקיאלק, עמ' 30).

הד"ר למתמטיקה ג'יימס לינדזי, ביחד עם עמיתיו, 2 פרופ' למדעי הרוח ופילוסופיה, הצליחו להביך את הממסד האקדמי, לאחר שעברו את מנגנוני הערכת העמיתים ופירסמו במיטב העיתונים האקדמיים המקובלים והמובילים בעולם, סדרת מאמרים מופרכים ומומצאים בעליל.

הרעיונות שאיפשרו את השערוריה הזו, כך טוען ד"ר לינדזי, הן תיאוריות שאותן הוא מכנה "מדעי המרמור".

הוא מתאר את השחיתות הפוליטית המשתלטת על האוניברסיטאות האמריקאיות, ומצביע כיצד רעיונות מעוותים ומופרכים, מפוררים בהדרגה את החברה.

העמוד הראשון של הניו יורק טיימס, לדוגמה, פירסם מאמר נטול כל הגיון, שטען כי תצפיות על סקס של כלבים יפתרו את בעיית תרבות האונס. המאמרים כולם, מספר לינדזי, היו מלאים בהגיון שבור ובהמלצות מחרידות, ואיש מן המומחים לא זרק אותו מכל המדרגות!

לינדזי הציע לאלף גברים באמצעות קולר חשמלי, הוא הציע גם שסטודנטים לבנים פריבילגיים יפתחו ערך חינוכי אם יושיבו אותם כבולים בשלשלאות על רצפת הכיתה, ויתעלמו משאלותיהם ומהדוא"ל שלהם. כך ילמדו דיכוי על בשרם.

כתבי עת מובילים בתחומים של פמיניזם ומגדר, הגדילו לעשות, וגילו כלפי הרעיונות העקומים האלה, יחס אוהד ביותר. 7 מאמרים שלנו פורסמו שם בתוך תקופה קצרה, ואלה שטויות מחרידות באמת.

לאור זאת, לינדזי ועמיתיו החלו לכנות בהכללה את לימודי המגדר, פמיניזם, זהות, אתניות, תורת הגזע הביקורתית ועוד, בשם "מדעי המרמור".

הם למדו בהמשך, כי לימודי תרבות או זהות, נוטים להתמקד אך ורק במרמור על עוולות. המדעים הללו חוקרים את העוולות, ובהמשך חוקרים סיבות מדוע להיות ממורמרים או להתלונן.

אז מה הבעיה, בעצם? שאין להם מתודולוגיה סדורה וקפדנית, שהשאלות שהם שואלים, אינן נשאלות באופן מסודר ומדעי. ההיפך, טוען לינדזי, הוא הנכון. ה"מדעים" הללו עוינים את המדע באופן גלוי, וזה מסוכן לכשעצמו.

אם אתה מעוניין לעסוק בשאלות חשובות כמו סקסיזם או הומוסקסואליות, בבקשה השג מידע טוב באמצעות שיטות מדעיות קפדניות ואיסוף נתונים איכותי.

לדוגמה: בוא נבדוק את האלימות המשטרתית מבחינה כמותית.

הנתונים האמיתיים נבדקו ע"י קבוצת חוקרים בטקסס, בצורה מסודרת וקפדנית, והם  אינם מצביעים כלל על הטיה גזענית בשימוש משטרתי בכוח.

מה עשו האקטיביסטים? הם תקפו את החוקרים ולא את המחקר.

הם ביקשו לאסור את פירסום המחקר הזה ולהוריד אותו מהאינטרנט, הם איימו על קבוצת החוקרים הזאת שישללו את תאריהם, והכל בגלל שהעזו לפרסם משהו שטוען ההיפך ממה שהאקטיביסטים מאמינים.

האקטיביסטים באקדמיה עובדים בשיטות שלינדזי פוסל. הם מסמנים את התשובה הרצויה מבחינתם, ואז מהנדסים אותה לאחור.

כך, מספר לינדזי, הצלחנו למעשה לפרסם את המחקרים הנוראיים והמטורפים שלנו. ידענו אלו מסקנות ניתנות לפירסום, ולכן התחלנו מהן. אח"כ בנינו את המאמרים כך, שנגיע לאותן מסקנות.

בשיטה הזו אתה יכול להגיע לאיזה מסקנה שתרצה.

הידע הופך לנרטיב בלבד, האמון במחקר מתערער, והאדם הממוצע אינו יכול יותר להבחין בין האמיתי והנכון, לבין המזויף ומונחה הנרטיב.

כך אפשר לכפות על אנשים נרטיב מסוים, מכיוון שהם מבולבלים ואינם יודעים לזהות כלים מדעיים שיסייעו לקבלת החלטתם. כך התעמולה יכולה להשתלט על המידע.

הגישה הזו כבר חלחלה עמוק לתוך מערכת החינוך, מהגן ועד לאוניברסיטה.

מוסדות רבים כבר נשלטים לגמרי ע"י מה שמכונה "פדגוגיה ביקורתית".

מספר סופרים ואנשי רוח ניאו-מרקסיסטיים ופוסט-מודרניים, השתלטו על סדר היום של מערכות החינוך וההשכלה, ובמקום ללמד את התלמיד איך לחשוב, הם ניסו והצליחו בד"כ, לעורר את מה שכינו "מודעות ביקורתית".

מודעות ביקורתית היא למעשה צורת מחשבה שבה מלמדים את התלמידים שהם מדוכאים, ובאיזה אופן. כך, לאחר שהם לומדים כי החברה מדכאת אותם, אפשר לעבור לשלב הבא: לעורר בהם מוטיבציה לאקטיביזם.

מכאן, מתוך אותה "מודעות ביקורתית", נובע המרכיב הראשון, מושג ה"צדק החברתי הביקורתי".

צדק חברתי במובנו הרחב, הוא הרעיון שעלינו להפוך את החברה להוגנת ושוויונית יותר, מעבר לגבולות הצרים שמתווה לה החוק. החוק למעשה רק מגביל אותה.

מכאן שצריך להרחיב את גבולות החוק, והשיטה הביקורתית קידמה דרך לא-ליברלית לבצע זאת, וכך היא "חטפה" את המושג "צדק חברתי".

המרכיב השני הוא "ביקורת".

קבוצת אנשי רוח קומוניסטים דיברה על כך, שחברה ליברלית שוטפת את מוחם של האנשים להאמין שהם אינם מדוכאים.

כשאנשים מעדיפים לצפות בכדורגל במקום לשאוף לתרבות גבוהה, הם חששו, זה יאפשר למעמד החזק להשפיע ולשלוט בהם.

השיטה הביקורתית, שהיא המרכיב השני ב"צדק חברתי ביקורתי",  נולדה מכאן, כדי לעזור לאנשים להבין איך המערכת מדכאת אותם. הליברליזם הוא קונספירציה, כך הם טענו, שנועדה לדכא את החלשים ולמנוע מהם לשאוף להפוך לקומוניסטים.

זו הולדתו של הניאו-מרקסיזם, וערש הולדתו של האקטיביזם. הסובלנות היא אשליה, כי היא דכאנית מיסודה.

הפילוסוף מרקוזה הבין שצריך לפרוץ את האשליה הזו, ויש לגלות סובלנות דווקא כלפי אלימות של רדיקלים מהשמאל.

מנגד, אמר מרקוזה, אסור לגלות סובלנות כלפי אלימות שמפעילים המדכאים, שהם תמיד בצד הימני.

מתחילים לקשר בין המקרים?

המרכיב השלישי הוא הפילוסופיות הפוסט-מודרניות.

הפילוסופיות האלה כללו קבוצת אנשים ציניים ופסימיים, שראו רע בכל. הליברליזם הוא רע, הקפיטליזם הוא רע, כל המערכות המערביות הן רעות, גם הקומוניזם הוא רע. כלומר: הכל רע, ולכן ניהילזם ודה-קונסטרוקציה של החברה מתבקשים.

יש לפרק את הכל, להראות שהכל מופרך.

שלושת המרכיבים הללו נדחסו יחד בשנות ה-90 למשהו שמכונה היום "תנועת הצדק החברתי". אבל זו למעשה התיאוריה הביקורתית בתחפושת.

כלומר, טוען לינדזי, אנו מארגנים את החברה ואת מערכות החינוך של ילדינו, סביב נרטיבים שפעילי "צדק חברתי ביקורתי" מנסים לקדם.

מכאן, לדוגמה, המיקוד האובססיבי בשפה, או במילים אחרות: "תקינות פוליטית". האנשים האלה מאמינים, שאם תשנה את השפה, תשנה את המחשבה ואת החברה. בעניין זה הם ממש אובססיביים.

כולנו מכירים את המילים ואת תחליפיהן "התקינים". למשל: "נכים" לעומת "בעלי מסוגלות אחרת". Differently-abled)).

עידן הקורונה הביא עימו חידוש בעניין זה: ארגון הבריאות העולמי אסר להשתמש במינוח שבו אנשים "מדבקים" אנשים אחרים בנגיף הקורונה, כי זה פוגע בהם. יש לומר כי הם "רכשו את הוירוס"...

בעיניהם, שימוש "נכון" במילים ישנה את המציאות, מעין לחש קסם. זו ההשקפה הפוסט-מודרניסטית שמתוכה פועלים אנשי הצדק החברתי הביקורתי.

דוגמה נוספת לכך, היא האקטיביזם הטראנס-ג'נרי, אומר ד"ר לינדזי. הוא אחד מעמודי התווך של הצדק-חברתי-ביקורתי. אם תשנה את המילים, כך טוענים האקטיביסטים האלה, תוכל להיות כל דבר שתרצה, נער, גבר, אשה.

הם נוקטים במה שנקרא: "אלימות אפיסטמית" – זו אלימות שמתרחשת כאשר אני לא מכבד את מעמדך כאדם בעל ידע. אני לא מאמין לך, הדברים שאתה אומר חסרי חשיבות. אני מזלזל בך ובמה שאתה יודע, במי שאתה.

אמשיך לעשות דה-לגיטימציה לסטאטוס שלך כאדם, עד שלא תוכל יותר להעלות שום טיעון. זו אלימות פסיכולוגית. זה פוגע ברגשות ויש לכך גם השלכות פיזיולוגיות על בריאות הגוף. לכן, אומר לינדזי, צריך להתייחס לכך כאל סוג של אלימות.

נשמע לכם מוכר? מהרשת, מהרחוב, מהשיח? אתם צודקים.

נמשיך. לינדזי מביא דוגמה מפיה של ג'ודית באטלר, ממייסדות התאוריה הקווירית. היא טוענת, שאם אני מסווג אותך למגדר או מין שאינך מכיר בו, אינני מכבד אותך, וזה הופך למשהו שהיא קוראת לו: "אלימות הסיווג". זו נחשבת כאלימות בעיניי תומכי התאוריה הזו.

מכאן, גם תעודות הלידה, שבהן רשום "זכר" או "נקבה", נחשבות בעיניהם לגורם של אלימות. כך אנו מתרחקים מאותו גרעין של אמת שיש להכיר בו ויש לעבוד איתו, טוען לינדזי.

אתה יכול להזדהות כגבר, אשה, או דרקון, אין לי בעיה עם זה, הוא אומר. אך ברגע שאתה תובע ממני להשתתף בזיהוי העצמי שלך, אתה חורג מגבולות הגישה הליברלית. אתה כופה עליי צורה של דיבור, ולכך לא אציית.

האם חברה מסוגלת לתפקד ע"פ עקרונות "הצדק החברתי הביקורתי"?

לינדזי משיב על כך בשלילה. זאת משום שלתומכי הגישה הזו, יש צורת חשיבה מוזרה, לפיה אנו יכולים לשבת ולהתלונן כל הזמן, להילחם איש ברעהו, סביב השאלה למי מגיע סטאטוס גבוה יותר, איך רימו אותנו, כיצד המערכת הגזענית והסקסיסטית דפקה אותנו, והכל ימשיך להיעשות ולהיבנות מעצמו. המטוסים ימריאו, בסופרמרקטים יהיה מזון, ובניינים ימשיכו לקום לבד. זה באמת מדאיג את לינדזי.

נניח שאיש שמאמין בעקרונות "הצדק החברתי הביקורתי", מפשל בעבודה, ויורדים עליו בגלל זה. מה יעשה? יטען שהבוס בכלל גזען, ושזו לא אשמתו.

לינדזי מספר על סטודנטית שהוא מכיר, שהחליפה כמה פעמים את מקום לימודיה, בגלל "שהמחלקה סקסיסטית".

אנשי "הצדק החברתי הביקורתי" נוטים להתנער מלקיחת אחריות, ולהאשים בכל הזדמנות את המערכת, הוא אומר.

התוצאה הסופית לכך תהיה חברה שלא מתפקדת, עם מאבקי כוח אינסופיים, האשמות הדדיות ותחושת איום מתמיד.

מנטליות של קורבן לא יכולה לבנות שום עסק מצליח. אי אפשר ליצור כלום ולהתקדם לשום מקום, אם אתה רדוף בהלקאה עצמית מוגזמת, שלילית ופסימית.

היותך אדם מחונך ותרבותי, פירושה לדרוש מעצמך לחיות עם אחרים ולא על חשבון אחרים, ולשלוט בעצמך כדי לכבד את זולתך. (ציטוט מזכרוני הפגום).

"הצדק החברתי הביקורתי" היא דרך מאורגנת ללמד אנשים לשקוע ברחמים עצמיים, ולסרב לקחת כל אחריות אישית.

במקום זאת, מציע לינדזי, יש לאמץ דרך מחשבה של תרומה אישית למצב, להודות בטעות. זה ישנה את יכולתך להיות מאושר ולהפיק משהו בעל ערך בעולם.

אם כך, אם התאוריות הללו כל כך רעות, כיצד הן הצליחו לצבור כל כך הרבה פופולריות בעולם?

לינדזי מסביר, כי האקטיביסטים יימצאו בכל מקום שבו מתקבלות החלטות, מישיבת וועד בית ספרי ועד וועדות מחוקקים של המדינה, כולל פגישות מנהליות משעממות ביותר. זאת מעצם הגדרתם כאקטיביסטים. כך הם משפיעים, כך הם נשמעים, כך נעלם ונאלם קולם של האחרים.

גם זה נשמע מוכר מהשיח הסובב אתכם? גם כאן אתם צודקים.

לינדזי מציע, וגם מנסה ליישם, דרך לשיח שונה. הוא הקים אתר New Discourses שמו, שמנסה להחזיר את השיח למקום נורמלי.

אם אתה אומר לי שאינני מסוגל להבין אותך, כי אינני מבין מה זו גזענות ואני חייב ללמוד על גזענות, זה מצב בלתי אפשרי. אתה מפעיל עליי כוח, וזה מסוכן ורעיל.

הגישות האלה חודרות למערכות היחסים בין חברים, בין עמיתים לעבודה ובתוך המשפחה.. זה גורם לכולם להתחפר בדברים המפלגים ביותר.

כן, אפשר לספק לו דוגמאות שמוכרות גם לנו.

אנחנו חייבים ללמוד איך לשבת ולדבר זה עם זה, גם אם איננו מסכימים, אומר לינדזי.

וכאן, כנראה, המקום הטוב ביותר לסיים בו. תודה לארבעת קוראיי שהגעתם עד כאן.