שמחת תורה – תרקוד היא אמרה לי תרקוד | ניר אביעד

שמחת תורה – תרקוד היא אמרה לי תרקוד | ניר אביעד

ביום מיוחד ומשמח זה אנחנו מסיימים מחזור קריאה אחד בתורה בפרשת "וזאת הברכה" ומתחילים מיד מחזור חדש מפרשת "בראשית". לאחר תפילת שחרית מוצאים כל ספרי התורה של בית הכנסת, המתפללים נושאים אותם בגאון ומקיפים את הבימה שבע פעמים, כאשר לכל הקפה מוסיפים פסוקי תפילה ופיוטים מיוחדים. עם השנים התרחב המנהג וכל הקפה התארכה והתפתחה לכדי ריקודים של שמחה ספונטנית עם ספרי התורה (השנה  - במגבלות הקורונה כמובן...).

לשמחה זו אין אח ורע בכל העולם. גם אם נחפש היטב לא נמצא את הנוצרים, להבדיל, רוקדים עם "הברית החדשה", או את המוסלמים מפזזים כשהקוראן בידיהם. ואילו אצלנו, בכל מקום בעולם ובכל קהילה באשר היא, נפגש עם יהודים רבים בני כל הגילאים המאוחדים מסביב לשמחת החג ורוקדים במעגלים מעגלים סביב ספר עתיק הכתוב בדיו על קלף מצהיב.

הפליאה הגדולה על כך היא שאם נפתח את אותו הספר, שכולם כל אותו היום מנשקים ומחבקים, נמצא לא מעט חוקים ומגבלות המפריעות לכאורה לאדם לפעול כפי ש"בא ומתחשק לו" ונגלה לא מעט תוכחות וקללות המבשרות על סבל, צרות וייסורים אם יפר העם את הברית הכתובה בו עם אלוקיו. גם אם נחשוב על כך היטב, ודאי שלא נצליח להיזכר באף אדם שפוי שלוקח את ספר החוקים של מדינתו ויוצא עימו למסע מחולות אקסטטי, או באף אזרח שמרים אל על את תקנות מס ההכנסה ומסתכל עליהן בערגה ובכיסופים.

המדרש מספר על מלך בממלכה אחת שאהב וקירב במיוחד את אחד השרים וממש סמך עליו בעיניים עצומות. פעם אחת גילה המלך שאותו אדם בגד בו ועשה מעשה שלא יעשה. המלך באהבתו אותו נתן לו 40 ימים להתחרט על מעשיו ולבקש סליחה, אולם לצערו הרב הוא לא התחרט. אחרי אותם 40 ימים המלך כתב וחתם את גזר דינו למיתה, אבל בגלל אהבתו הגדולה לא היה מסוגל לשלוח את המעטפה עם גזר הדין אל התליינים כדי שיבצעו את הכתוב בו. בתום עוד 12 ימים של ציפייה לשובו הוא כבר שלח את חייליו אל בית הבוגד כדי להביאו אל כיכר העיר לתלייה. החיילים חזרו אל המלך ואמרו שכנראה היתה טעות בכתובת משום שלא ייתכן שהאדם אותו הם פגשו זהו אותו האדם אותו המלך שפט, שכן בעודם פורצים אל הבית לקחת את האסיר המורד הוא בדיוק נמצא מחזיק את ספר חוקי המלך קרוב לחזהו, מנשק אותו ומפזז עימו בהתלהבות. שמע זאת המלך, התרגש ובשמחה רבה ביטל את גזר הדין.

ואכן, הרבי הריי"צ מלובביץ נהג לומר שיש בעלי תשובה של ראש השנה ויום כיפור, כאלה שהימים הנוראים חודרים אל חדרי ליבם העמוקים ביותר, וישנם בעלי תשובה של שמחת תורה, כאלו שריקודי השמחה בולעים אותם, ובהידחקם למעגל הריקודים דווקא אז משהו זז בלב והעיניים נשטפות בדמעות בהחליטם שמהיום ואילך הם מקבלים על עצמם לגדול ולהשתפר.

המפליא הוא שאת השמחה שלנו על קבלת התורה אנחנו לא מבטאים, כמו בכל שאר ימות השנה, בלימוד מעמיק או בקריאה ארוכה במיוחד בפסוקיה. לא השכל המחודד ולא הלב המתרגש הם כוכבי היום, אלא דווקא הרגליים הרוקדות הן אלה שמבטאות את אותו חיבור מיוחד. הרגליים שלנו כאילו הופכות להיות הרגליים של ספרי התורה עצמם ובכך אנחנו מעידים שההליכה בלי חוכמות אחרי התורה היא זו שמביאה יותר מכל לשמחה ולהתעלות הנפש.

הגדיל והסביר זאת הבעל "חידושי הרי"ם", אשר השווה בין ריקודי החג לאב המלאכה "מרקד" בשבת. "מרקד" במשמעות ההלכתית של שבת פרושו הפרדת האוכל מתוך הפסולת. כך, לדבריו, גם הריקוד מפריד בין הנשמה שלנו לגשמיות שמנמיכה אותה, עד שאנחנו זוכים בזמן ריקודי החג לזיכוך ולדבקות שאין שני להם.

למה שמחת תורה נחגגת כעת ולא בחג שבועות כשהתורה ניתנה בהר סיני? התשובה היא שבשבועות קיבלנו את התורה בסוג של אונס ("כפה עליהם הר כגיגית"). זו היתה חתונה בה לחתן כביכול אין בחירה חופשית והוא מפחד לסרב לאבי הכלה פן הוא חלילה יפגע בו. כעת, לאחר שסיימנו את מחזור הקריאה בתורה וזכינו להכיר את הכלה לעומק, אנו כל כך שמחים על השידוך שאנחנו רוצים לערוך את החתונה מחדש והפעם לזעוק מעומק הלב: " תודה רבה. איזו כלה משובחת מצאת לנו!".

כולנו מכירים את הסיפור המפורסם על הגר שביקש מהלל הזקן "שילמד אותו את כל התורה על רגל אחת". ענה לו הלל: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך". הרבי מצאנז הסביר פעם שהשאלה של אותו גוי הייתה בכלל שונה מהמובן לנו, והוא בעצם ביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחד, כלומר בעזרת הבנה לעומק של אחד מהרגלים (חגים).

בגמרא גם שמחת תורה מכונה "רגל", בדיוק כמו סוכות, פסח ושבועות, ומשום כך הלל הזקן בחר ללמדו שמהות כל היהדות הינה אהבת ישראל, כפי שהיא מתבטאת בשמחת תורה. ביום זה כולם יחדיו רוקדים עם התורה ומרגישים שייכות אליה בלי הבדלים ומעמדות, ומתגלה שמה שבאמת מחבר אותנו כפרטים לעם אחד, ששרד בניגוד לכל הגיון את כל תלאות ההיסטוריה, זו הדבקות והבחירה בתורה. כשאנחנו דבקים בתורה אנחנו יכולים באמת גם לשאוב כח לאהבה האחד את השני, ולצערנו כשהקשר עם התורה מתרופף נראה תופעות כואבות של שנאה ופילוג.

בהקשר זה ניתן לציין את המדרש המוכר האומר שלאחר שהקרבנו בסוכות 70 פרים כנגד 70 אומות העולם בשמחת תורה נקריב פר אחד בלבד – פעולה המבטאת את הקשר האינטימי בין הקב"ה ועם ישראל. אם נעיין במילות המדרש נגלה שהשם אומר "קשה עלי פרידתכם". "פרידתכם" ולא "פרידתנו". בעצם הקב"ה אומר לנו שכשאנו נפרדים האחד מהשני זה כואב לו, ועל כן הוא מבקש "עכבו עימי עוד יום אחד" – זהו יום שמחת תורה שמחזק את האחווה בנינו ונותן לנו סוג של חיסון רוחני בפני אותו פילוג מסוכן.

לסיום, בתפילת מוסף של החג נתפלל תפילה מיוחדת לירידת גשמי ברכה ויותר לא נאמר "מוריד הטל", אלא "משיב הרוח ומוריד הגשם". בפשט הגשם מייצג את ברכת הצמיחה והשפע, ולכן ברור מדוע אנו מייחלים לבואו, אולם בעומק הדברים אנו מבטאים במילותינו את השתוקקות הנשמה להשיב לחיינו את הרוח ולהוריד את הגשמיות... אמן שנזכה.

שישו ושמחו, ניר אביעד