אנשי מחאת נס ציונה הפגינו אמש בפעם ה24. הכריזו על חנוכת "צומת הדמוקרטיה"

מחאת נס ציונה לא עוצרת וממשיכה להוציא מפגינים רבים מדי שבת לרחובות. אמש הכריזו המוחים על "חנוכת צומת הדמוקרטיה" ומעתה שם זה יחליף מבחינתם את השם צומת הקניותר.

בשבת זו נשא דברים, גיל לי-רן תושב נס ציונה ליברל ואיש מחאה ותיק.

מדבריו: 
המחנה שלנו, המחנה הדמוקרטי, מאופיין תמיד בחילופי דברים פתוחים, בחילוקי דעות, בשיתוף מלא בתחושות של חשש, דיכאון, אובדן אנרגיה, עייפות וכו'... המחנה שלנו מנהל דיאלוג פתוח, לא מפחד לשאול שאלות, לא מפחד להתווכח ולהטיל ספק. מהצד השני רואים בזה סימן של חולשה. לפעמים גם אנחנו רואים בזה חולשה. כשהמספרים בהפגנות לא גבוהים כמו פעם, אנחנו אומרים את האמת, כי זה מי שאנחנו. אנחנו לא הם. אנחנו לא משקרים כאידיאולוגיה. יש לכל אחד מאיתנו דעות לגבי איך המחאה צריכה להתנהל - לעלות מדרגה, לרדת מדרגה, לאחד כוחות, לפצל כוחות - וכל דעה מנומקת ולגיטימית. אבל לפעמים חוסר האחדות הזה מרגיש כמו חולשה.
אבל זו המהות של הכוח שלנו. אנחנו שונים, אנחנו מגוונים, בהפגנות שלנו מניפים הרבה דגלים שלא עם כולם כולנו מזדהים, קוראים הרבה קריאות שלא מייצגות את כולנו, ופוגשים קבוצות עם אג'נדה שאולי שונה משלנו - אז מה? זה לא מפחיד אותנו, זה מעצים אותנו - כל עוד אנחנו מקפידים על דבר אחד. כל עוד אנחנו לא מוותרים על אלמנט אחד קריטי של חוסן מנטאלי, וזו הנוסחה לניצחון - פשוט להיות שם. המחויבות של כולנו היא להרוויח את הזכות לחשוב אחרת, להרוויח את הזכות להתווכח, ואת הזכות הזו מרוויחים בפעולה אחת פשוטה ללא הפסקה - לצאת להפגין. פעם בשבוע, בלי לחשוב, בלי לנתח, בלי לספר סיפורים - פשוט להיות שם.
אין לי שום סבלנות ושום אמפתיה לדעות של אלו שיושבים על הספה בסלון במוצ"ש עם נעלי בית ומסבירים לנו מה לא עובד במחאה. רוצים להביע דעה? צאו לקפלן. רוצים להיות חלק מהמאבק? בואו לכאן. אין לנו זמן ואין לנו פנאי לבכיינות, לתירוצים או לתבוסתנות. בסוף המספרים מדברים, הכמויות מדברות, העוצמה מדברת. קשה לנו? לא נורא, בדיקטטורה יהיה יותר קשה. הניצחון הוא בנוכחות. מביאים עוד חבר, עוד קרוב משפחה ופשוט מגיעים. עייפים? פשוט מגיעים. מבואסים? פשוט מגיעים. פסימיים? פשוט מגיעים.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שהמחנה הדמוקרטי בסוף מנצח - כל עוד החברים בו פשוט לא מפסיקים לעשות דבר אחד פשוט - להגיע.״

כמו כן דיברה תמי אייזיק שיפמן, מטפלת משפחתית, מרצה ואמא מיוחדת:
״פעמיים בחיי זהרו עבורי השמיים, כשנולדו שני בניי, רואי ואיתי.
פעמיים בחיי חשכו עליי השמיים, ביום שכל אחד מהם אובחן במוגבלות הקשה והייחודית לו.
שמי תמי, שני בנים אהובים יש לי:
רואי בן 25, הוא כאן לצידי בכסא הגלגלים שלו.
ראשו חכם וליבו טוב, אך גופו מוגבל. מוגבל מאוד.
רואי לוקה בשיתוק מוחין.
רואי לעולם לא יוכל לעשות פעולות בסיסיות עבור עצמו.
לא יוכל לחיות בעולם הזה בלי שמירה והגנה.

איתי בן 21. גופו גדול וחזק, ליבו מתוק וטהור אך מילים - אין לו.
איתי אובחן כאוטיסט בתפקוד נמוך.
לעולם לא יוכל להתנהל בעולם הזה ללא שמירה והגנה.

מאז זהרו וחשכו עליי השמים אני לא ישנה בלילות.
כל עוד אחיה - אדאג, וככל הנראה - גם אחרי..

מה שקצת הרגיע אותי, עד היום, היא הידיעה שאני חיה במדינה מכילה ומתקדמת שבורכה ברשויות נפרדות וחזקות שיחד מאפשרות לי לשמור על גופם ונפשם של 2 בניי היחידים.

ובחודשים האחרונים בטני מתהפכת מפחד, הלב שלי מתכווץ. כואב,
כי הרבה ממה שהושג עד היום עבור אנשים עם מוגבלויות קשות, הושג בזכות בג"ץ.

חוויות חיי, וחוויתי, לימדו אותי שאי אפשר לסמוך רק על רצונם הטוב וחמלתם של חברי הכנסת ופוליטיקאים,
ונדרש בג"צ, חזק, עצמאי, אחראי ופעיל כדי לדאוג לזכויות הפרט בכלל –
ולזכויות אנשים עם מוגבלויות בפרט.
וכן, גם לתת לי, אימא של רואי ואיתי לישון. קצת.

והדוגמאות רבות, רבות מאוד, למשל, ממש על קצה המזלג –
בג"צ בעניין בוצר משנת 1996 שקבע כי לאנשים עם מוגבלויות יש זכויות יסוד להשתתפות מלאה בחברה. נשמע מובן מאליו, לא? והנה, רק השבוע קיבלנו תזכורת איומה, מבית כנסת בתל אביב, כסולק ממנו ילד אוטיסט.

או בג"צ ית"ד משנת 2002 שקבע את חובת המדינה לתקצב ולרשום ילדים עם תסמונת דאון בבתי ספר רגילים,

או בג"צ מ 2009 שקבע כי תוענק קצבת נכה לילד אוטיסט בכל רמת תפקוד,

או זה, מ 2012 שחייב את המדינה לבצע בקרה צמודה על מימוש 'מהפכת הנגישות',

או בג"צ מ 2019 שהגדיל והשווה את דמי הליווי לעיוורים לאלו של נכים אחרים..

ויש עוד. הרבה עוד.

ובשורה התחתונה חברים –
זה בג"צ שמאפשר למיליון וחצי הורים בישראל לטפל בילדים שלהם יותר טוב, כמו שרוצה ומחויב כל הורה. כמו שמגיע לכל ילד.

ומנגד, אני מסתכלת היום על הביזוי, על השנאה, על התפוררות החברה ומוסדותיה ואני שואלת:
מי יוודא שהשלטון, כל שלטון, ישמור על זכויות האנשים המדהימים והכל כך פגיעים האלו?
מי ישים את זכויות הפרט מעל לאינטרס הפוליטי העכשווי של הפוליטיקאים?
מעל הדאגה המושחתת רק לציבור בוחרים מסוים?
מי יעזור לי לשמור על רואי ואיתי?

על אף מוגבלותם וצרכיהם המיוחדים, ילדיי, כל אחד בדרכו, נותן מעצמו ומשיב אהבה למדינה. כמה שהוא יכול.

רואי וכסא הגלגלים שלו, מתייצבים כל בוקר בבסיס פלמחים.
כבר 6 שנים.
התעקש ונלחם כדי לשאת בנטל. כמה שהוא יכול, כי בבית עובר מסר - כל אחד נותן למדינה כפי יכולתו.

באתי לכאן היום לזעוק את זעקת המוחלשים;
באתי לזעוק את זעקת כלל האימהות והאבות שמבקשים להשאיר לילדיהם עולם מוסרי, ערכי, שוויוני;
עולם דמוקרטי – שיוכלו לחיות בו;
עולם שנבנה כאן בדם, יזע, דמעות, והמון המון כוונות טובות.

ואני חייבת לסיים בנימה אישית;
רואי ואיתי שלי, אני מבטיחה להמשיך להילחם למען מדינה חומלת, שוויונית ודמוקרטית ולא להפסיק, כל עוד אימא כאן.״

בתום הערב עלה לדבר בני ברבש, תסריטאי, מרצה ואחד מאנשי המחאה המרכזיים:
מדבריו של בני ברבש:

אמש בקיסריה הקיבלנו המחשה למה שיקרה אם הממשלה תשלים את תוכניותה האלימות שהופעלה על ידי המשטרה רק בשביל לשרת את השליטים היא בושה. מידי יום ויומו מזה כ150 יום מכינונה בהשמדת ערך של מדינת ישראל, השמדת הכלכלה, השמדת ההשכלה השמדת הביטחון האישי, השמדת הקשרים החשובים עם ארצות הברית, השמדת הסולידריות. זאת פשוט בושה.
150 יום הממשלה הורסת בוזזת ומשחיתה כל חלקה טובה במדינת ישראל.
150 יום היא שודדת את העתיד של ילדנו ומשאירה להם אדמה חרוכה.
ממלחמת ההתשה כמ״כ ועד היותי מג״ד בגולני נלחמתי במלחמות רבות. אבדתי חברים רבים ואף נפצעתי קשה. מלחמתנו זו היא החשובה ביותר במלחמותינו.