בעקבות המשבר החוקתי: מאות מתושבי נס ציונה הגיעו במוצאי שבת לצומת הדמוקרטיה בעיר.

בעקבות המשבר החוקתי: מאות מתושבי נס ציונה הגיעו במוצאי שבת לצומת הדמוקרטיה בעיר.

ראשונה דיברה מורן זר קצנשטיין, מייסדת בונות אלטרנטיבה. שנייה דיברה הרופאה ד"ר נויה שילה, מרכזת פרויקט שבים לחיים בבית החולים תל השומר, המטפלת בחטופים שחזרו לארץ. 

אחרון הדוברים היהי תושב נס ציונה, ד"ר נועם אמיר מאוניברסיטת ת"א, המתעד את המחאה במצלמתו. הזמר אסף מאיר שר שני שירי מלאה וחתם את האירוע בשירת התקווה. שלושת הדוברים קראו החזרת החטופים ולסיום המלחמה ולמרי אזרחי בלתי אלים מול הממשלה.

תקדים מפתיע שיעורר מן הסתם ויכוח סוער בקהילה בנס ציונה - ד"ר צבי פלטיאל, ממובילי המחאה בעיר, קרא לצעירים המועמדים להתגייס לא להתייצב בבקו"ם וזאת כחלק מהמאבק למען הדמוקרטיה. הנחתה את האירוע הדס ענבר.

הנאום של מורן זר קצנשטיין

אחר הצהריים טובים נס ציונה!
אני רוצה להודות לכם שהגעתם היום
אני יודעת שזה לא פשוט לצאת שבוע אחרי שבוע
תודה מיוחדת לבונות אלטרנטיבה נס ציונה!!!

אנחנו בימים דרמטיים מאוד
ד"ר אבנר ברנע, לשעבר בכיר בשב"כ, כתב היום
‏מטרת העל של השב"כ היא הגנה על הביטחון הפנימי של אזרחי המדינה באמצעות סיכול טרור, ריגול וחתרנות. לשם כך הופקד בידי הארגון כוח בלתי סביר, וכלים ייחודיים שמאפשרים לו לפעול בחשאי.
אני מכירה את היכולות שיש לשב״כ
ואני יודעת שאסור שהוא יפול לידיים של משרת נאמן למלך ולא לממלכה
אסור.
אסור!!
ואנחנו יודעים למה
ראש השב״כ כתב בפירוש שהפיטורים שלו הם בעקבות חקירת קטארגייט
הוא אמר שזאת ״פגיעה במהלכי החקירה באמצעות ניסיון הדחה טבולה כל כולה בשיקולים זרים ובניגוד עניינים שאין חמור ממנו״.
בושה
‏דגל שחור מתנוסס על ההחלטה לפטר ראש השב״כ
ביום חמישי זה היה ראש השב״כ ומחר זאת היועצת המשפטית לממשלה  
בושה!!
שומרת הסף האחרונה שנותרה לנו
ראש הממשלה אמר בעצמו שלא יציית לבגצ
ראש הממשלה מפיץ קונספירציות
וחצה כל גבול אדום
בושה

זה עלינו האזרחים והאזרחיות הנאמנים למדינת ישראל להגן על הדמוקרטיה.

המשטרה כבר בידיים של בן גביר – השבוע ראינו לאן זה הולך:
הפעלת אלימות נגד מפגינים, הפעלת מכת”זיות בניגוד לנהלים, תקיפת אזרחים, תקיפת ח”כים.
אנחנו בידיים של שלטון מושחת שמפקיר את החטופים, משתיק התנגדות, וחותר תחת יסודות הדמוקרטיה.

אין לנו לא אבא ולא אמא. אין לנו הנהגה.
אבל יש לנו אותנו.
אזרחיות ואזרחים שמבינים:
בלי דמוקרטיה אין חופש. ובלי שוויון – אין דמוקרטיה.

מי שמוחק את שומרי הסף היום, ימחק מחר את זכויות הנשים, את חופש הביטוי, את הזכות שלנו לקול.

המאבק הזה הוא על הכל.
תביאו חברים. תתארגנו.
תמלאו את הרכבים –
וצאו לרחובות.
תצטרפו לשביתה במשק

מכאן אני נוסעת להבימה ואח״כ בגין מי שיכול שיצטרף אליי
צאו לתל אביב
צאו לירושלים
זה עלינו
תודה רבה
--

ראינו השבוע מה קרה כשהמשטרה חזרה לידיים של בן גביר
משטרת ישראל שינתה את הכללים
‏אלימות חסרת אבחנה,
‏איסור על רחפנים, הפעלת מכת"זיות בניגוד לנהלים,
‏תקיפת מבוגרים
‏תקיפה של חברי כנסת ושל יאיר גולן סגן המטכ״ל לשעבר
‏אם לא נצא עכשיו להילחם על הדמוקרטיה
‏מי יגן עליכם?

המאבק הזה הוא על הכל.
תביאו חברים. תתארגנו.
תמלאו את הרכבים –
וצאו לרחובות.
עכשיו

אזרחיות ואזרחים שמבינים:
בלי דמוקרטיה אין חופש. ובלי שוויון – אין דמוקרטיה.

מי שמוחק את שומרי הסף היום, ימחק מחר את זכויות הנשים, את חופש הביטוי, את הזכות שלנו לקול.

המאבק הזה הוא על הכל.
תביאו חברים. תתארגנו.
תמלאו את הרכבים –
וצאו לרחובות.
עכשיו

זה עלינו עכשיו
תביאו חברים
תמלאו את הרכבים
וצאו לכיכרות
לתל אביב
לירושלים
בכל מקום
תתנגדו!

בלי שיוויון אין דמוקרטיה

הנאום של נויה שילה במחאת נס ציונה 

Action Item
את הנאום הזה כתבתי לפני חודש. וכל כך הרבה השתנה מאז... ועדיין, הוא רלוונטי מאוד לאור ההתרחשות של הימים האחרונים.
אחיי ואחיותיי למחאה! שמי נעם, ואני חבר בסיירת הצלמים. סיירת הצלמים זו התאגדות של כשלוש מאות צלמים שמתעדים את המחאה בשנתיים האחרונות בכל הארץ (מדן ועד אילת), ומפיצים את התוצרים לתקשורת בארץ ובחו"ל. אבל, היום אני אדבר בשמי בלבד, ואני הולך להגיד דברים לא נעימים. דברים קשים. אז אם מישהו ייפגע – אני מתנצל מראש. רק אנא מכם, תזכרו שהמטרה שלי היא לא לייאש, אלא לנטוע בכם תקוה.

מעל שנתיים אנחנו ברחובות. אני רואה אותכם מקרוב ומרחוק שוב ושוב. לכדתי בעדשה רבים מאוד מכם: עומדים, צועדים, יושבים בצד, נואמים צועקים, בוכים... הכל. ולאחרונה, לאחרונה נפלה עליי בהדרגה ההכרה שאני מצלם כמעט את אותה תמונה כל השנתיים האלה. השלטים מתחלפים, העונות מתחלפות, הססמאות משתנות, ומצד שני – לצערי הרב, אפשר לומר שכבר הרבה מאוד זמן שום דבר לא משתנה. אז אחרי ששנתיים דיברתי דרך המצלמה, לפני מספר שבועות החלטתי לדבר על הבמה.

כי נמאס לי.
תראו: אין ספק, בהתחלה- המחאה הבהילה אותם. אנחנו - הפחדנו אותם. אפילו ביטלו את פיטורי גלנט בזכותנו. פעם אחת. לא נשכח שגם עצרנו את המהפיכה המשפטית. בהתחלה.

אבל – צריך להכיר במציאות: הם התרגלו. ואולי הם אפילו הבינו שההפגנות מועילות. כן מועילות להם – העם יצא לרחוב ומרגיש שהוא עושה משהו חשוב, ולמחרת הכל כרגיל. רוצים דוגמאות? ליל גלנט השני היה מרשים. בלילה שבו נרצחו השישה היתה מחאה ענקית. אבל בשני המקרים קמתי למחרת עם כאב בטן ומועקה קשה, כי שגרת החיים חזרה לגמרי אחרי יום. ושום דבר מהותי לא השתנה! כי הם הפסיקו להתרשם. ואנחנו בזבזנו את האנרגיות שלנו.

יותר מזה, אנחנו כילינו את כוחותינו שלנו בכעס, שנאה, פחד. וזה החליש אותנו. כן כן, החליש. אותנו. הפוסטים הזועמים בפייסבוק, הנאומים מתלהמים על הבמות, כולנו בסערת רגשות מתמדת, ותוצאות אין. אז למה זה הזיק לנו? כי אז הגיע האויב המר: הייאוש. שהותיר יותר ויותר אנשים בבית. שקועים בשגרה. וזה בדיוק מה שהשלטון רוצה.

אני רוצה לגעת עכשיו בשתי נקודות חשובות:
1. שנאה, טינה וכעס, הוצאת קיטור שאחריהם חזרה לשגרה – לא מביאים לתוצאה. זה כבר מוכח. צריך להרגיע את הסערות הרגשיות ולהבין מה באמת יכול לחולל שינוי. צריך לפעול, מתוך מניעים ובדרכים שישיגו מטרות ברורות. אלא שרובנו - לא עשינו את זה. פועלים מהבטן- צועקים ברחובות ערב או שניים בשבוע, ואחר כך ממשיכים את חיינו. אגיד לכם משהו יותר קשה: לא רק שזה החליש אותנו, גרוע מכך - זה עשה אותנו... משת"פים. משתפי פעולה! כן. כי זה הפך אותנו למאפשרים שלהם.
2. כולנו כבר יודעים מזמן שדמוקרטיה איננה עריצות הרוב. והיא לא נגמרת בקלפי. כל סקר אפשרי מראה בדיוק איפה העם עומד היום, אבל לא ראינו לכך שום ביטוי במציאות. הצבענו בסקרים השונים וראינו הסכמה גורפת בעד החזרת השבויים, בעד הקמת ועדת חקירה, בעד הפלת הממשלה. כולנו צפינו בתוצאות הסקרים בתערובת של סיפוק ותסכול: מצד אחד נראה שכולם רוצים את כל הדברים האלה, ומצד שני אף אחד מהם לא ממש קרה. כי סקרים, יקרים ויקרות שלי, לא משנים מציאות. פעולה משנה מציאות.

המסקנה מכל זה היא ברורה ומובנת למי שעיניו בראשו: צריך להצביע עם הרגלים. ועם התחת! מה זה אומר?
במצב הנוכחי יש רק פתרון אחד, הוא פשוט, והוא כבר התחיל: אי ציות אזרחי. בלתי אלים. זה לא מושג שאני המצאתי. יודעים מי הציע את זה לפניי? תאמינו או לא, ב-2018 שמחה רוטמן מיודענו אמר שאם הכנסת תחוקק חוק שימנע בחירות – התשובה היא מרד. חפשו בטוויטר שלו. רוצים עוד? הספר אי-ציות ודמוקרטיה יצא בהוצאת שלם, עם פרק מאת אליקים העצני!

חשוב מזה: זו דרך שכבר נוסתה בהצלחה.
אני מבקש מכם להפנים רעיון ישן: מי שנותן את הכוח לשלטון עריץ, הוא לא אחר מאשר העם. העם שמציית. הכוח של השלטון נשען אך ורק עלינו. אנחנו המאפשרים! והם פוחדים פחד מוות שנבין את זה. זה מה שהציבור צריך להפנים! ואחר כך - לקטוע. זה קשה, זה דורש מאמץ רב, וגם הקרבה. ההסטוריה מלאה דוגמאות מוצלחות. בהודו, ארצות הברית, סרביה, ועוד. אבל, לא באתי לתת היום שיעור הסטוריה. באתי לומר שנגזר עלינו לכתוב לה פרק חדש. המשימה שלנו כעת היא להבין את המצב לאשורו, לגייס את הציבור, ולפעול.

אז איך זה עובד? עוצרים. הכל. אין עבודה, אין תנועה ברחובות, הכל סתום וחסום. בירושלים בפרט. בלי התלהמות, בלי צעקות, מי שיכול – שיצטייד אפילו בחיוך שליו. צריך להחליף דיסקט: אי ציות איננה מחאה, היא איננה הפגנה, זו לקיחת המושכות לידיים, ועצירה מוחלטת של המדינה. אין לכם מושג עד כמה פעולה נחושה משחררת מתסכול וכעס ותחושה מעיקה של אין אונים. צריך להבהיר להם: אנחנו עם הפארסה הזאת שנקראת ממשלה גמרנו, ונישאר כך עד שהיא תיעלם. שבוע, חודש, כמה שצריך. לא נרים יד על איש, לא על שוטר ולא על אף אחד אחר, ומצד שני - גם לא נזוז. הכוח בידינו, ובמקום להתלונן, אנחנו צריכים להשתמש בו!
בנאום מלפני שבועיים ברחובות, היה כתוב לי: "תתכונ

נו ליום פקודה". בנאום משבוע שעבר במודיעין, היה כתוב לי: "רשמו לפניכם: 24.3. עם שק שינה ואוהל". אבל היום אני אומר לכם – יום הפקודה כבר הגיע! ההפגנות-הסתיימו, אי ציות-התחיל! ביום שלישי שעבר ניתן האות, וברביעי וחמישי זה התחיל! אני מפציר בכם: בכל רגע שאתם יכולים, עלו לירושלים. שייקח כמה זמן שייקח. גם אם הוא יבטל את פיטורי רונן בר – כמו עם גלנט, הוא יחזור על זה שוב. הוא ינסה להתיש ולהפחיד אותנו, הוא ינסה כל תרגיל בספר. אבל זאת ההזדמנות האחרונה שלנו! אסור להרפות ואסור לוותר! עד שהוא ילך!

אני רוצה להזכיר לכם שוב את מה שאמרתי בהתחלה: לא באתי לייאש, לא באתי לתקוף אותכם, באתי לנטוע תקוה. ויש סימנים ראשונים שזה עובד. בכירי המשק וההסתדרות הצטרפו, בינתיים בדיבורים בלבד. בג"צ עצר את פיטורי רונן בר, ואל תטעו: הרוח הגבית שהוא מקבל מהציבור היא חשובה מאוד. אבל מצד שני – שומרי הסף מנוטרלים אחד אחד: שר הביטחון, הרמטכ"ל, המפכ"ל... נותרו ראש השב"כ, היועצת המשפטית, בג"צ ... ואנחנו. כן, אנחנו שומר הסף המשמעותי ביותר בימים אלה, ועלינו למלא את התפקיד עד סופו!

לבסוף, אגיד את הדברים בדרך אחרת. מאוד אהבתי את הקמפיין "אתה הראש, אתה אשם", שהתחילו לוחמי כיפור. קצר וקולע, ומאוד התאים לזמנו. לראייה – הוא כאב מאוד לנתניהו. אבל היום הקמפיין הזה לגמרי פאסה. הוא אשם... הם אשמים... אז מה? הם יודעים את זה בדיוק כמונו. מה התועלת שנטיח להם את זה בפרצוף – הם הבינו את זה מזמן. בעצמם. אבל הם גם הבינו שאין מה להתרגש. השאלה שעומדת היום על הפרק היא שאלת האחריות, אבל האחריות לעתיד, לא לעבר. האחריות – כעת היא עלינו. אנחנו העם, אנחנו אחראים לגורלנו. אחרת, יבוא יום וילדינו יגידו לנו: אתם העם, ואתם אשמים!
תודה.

הנאום של ד"ר נועם אמיר

שלום לכם, אחיי ואחיותיי. שלום לכם, הרוב שרוצה שפיות. שדורש שקיפות, שדורש אמת, שדורש ניקיון כפיים וטוהר מידות. שלום לכם הרוב שחפץ בניה, שחפץ שיקום, שחפץ תיקון. שלום לרוב שאוהב את הארץ הזאת, שהיא הבית היחיד שלו בכל העולם, הבית לגדל בו את המשפחה, ולהרגיש בטחון.
שלום לרוב שמבין שאין ברירה, ועל המציאות הזאת, שפעם היתה מובנת מאליה, צריך עכשיו לעמוד, לצאת, לא לוותר, עד שיהיה פה טוב. שלום לרוב שמבין שזה לא יקרה בלי שכולנו נגרום לזה לקרות.

שמי נויה שילה, אני רופאה פנימאית בתל השומר.
ואני גם הרופאה בצוות שמטפל בחטופים ובחטופות לאחר חזרתם לארץ, אנחנו מכנים אותם שבות ושבים.
אני בעשיה הרפואית הזאת מאז הפעימות של נובמבר 2023, כבר ארבעה סבבים, ובכל פעם העשיה שלנו נקטעת באיבה. באבחה, ונותרת כ״כ כ״כ חסרה. כל פעם הפער האכזרי והבלתי נתפס בין אלה ששבו, ועכשיו כבר פה, לבין אלה שנותרו מאחור. נותרו שם. בתוך המנהרות, בתוך האפלה המייאשת, מופקרים לגורלם.

אני רופאה שעובדת בבית חולים, ולבוא לדבר פה איתכם היום דורש ממני לצאת מאיזור הנוחות שלי. מההרגל המוכר והידוע. מהמומחיות שלי, מהדבר שהוסמכתי והוכשרתי לעשות. אבל אני יודעת שהדרך היחידה לחזור לישר ולמחבר, לתיקון, עוברת דרך היציאה של כולנו מאיזורי הנוחות שלנו, מהמוכר והידוע, ונפעל ביחד.

אנחנו כעת בימים של כאב. של פחד, של בהלה. האדמה רועדת. ימים שבהם היסודות שעליהם בנויה המדינה והחברה שלנו מתערערים, עד כדי סכנה קיומית. אלה ימים גם שבהם ההיסטוריה נכתבת, גורלות נחרצים, ואסור אסור לעמוד מנגד. האדישות היא הצורה הגרועה ביותר של הרוע. כולנו נדרשים להתייצב כדי להגביר ולחזק את הטוב.

לפעמים הדרך להתחבר לטוב, בתוך ביצה טובענית של אבדן דרך ואי וודאות, היא לאזור כוחות, ולהשליך לעבר העתיד הטוב חבל. כמו חבל הצלה. חבל לעבר טוב יותר, אפשרי, גם אם הוא נראה דמיוני. עתיד חדש. להשליך את החבל עם עוגן, ולמשוך את עצמנו לשם. להסתכל קדימה אל אופק, טוב, ולהגשים אותו למציאות.

זו תמצית העשיה שלנו, ברפואת השבים.

אנחנו מתחילים מלכנות אותם שבות, ושבים. הם כבר לא חטופים. הם שבו אלינו, הם שוב איתנו.
אנחנו מטפלים בהם, וגם בכל המעגלים שסביבם. אנחנו לא מבדילים בין קרבה משפחתית כזאת או אחרת. בתוך האסון, יש משפחות שבהן המעגל הראשון נרצח, והמעגל השני הפך להיות ראשון. אנחנו פותחים דלת רחבה לכולם. גם לבני משפחות של חטופים-חללים, וגם לבני משפחה של חטופים שעדיין בעזה, ומתמודדים בימים אלה עם הגרועים והאיומים שבפחדים. ואנחנו קוראים אליהם: אתם לא לבד! אנחנו איתכם.

אנחנו מבינים שהטראומה נרשמה בגוף ובנפש וגם ברוח. ולכן הרפואה שאנחנו מביאים גם היא רפואת גוף, נפש ורוח. רפואה טרנס-דיסיפלינרית בה אנחנו כאנשי מקצוע מביאים את הניסיון ואת היעד, ובראש ובראשונה את מי שאנחנו כבני אדם. אנחנו מבינים שהאסון הזה קרה לחטופים, והוא גם קרה לכולנו.
אנחנו משלבים רפואה מונעת, מתוך הבנה שאותות הטראומה יכולים לבוא לידי ביטוי גם שנים קדימה.
ויותר מכך, אנחנו מביאים רפואה מקדמת בריאות. רפואה שמאמינה ביכולת הריפוי הטבעית, שקיימת בכולנו, ומחזקים ומדשנים ומשקים אותה.
והשורה התחתונה, האופק שאליו אנחנו מכוונים, הוא שבעקבות הטראומה הנוראית של ה-7/10, תבוא צמיחה. והיא תבוא. טראומה לא חייבת להוביל לתסמונת הפוסט-טראומטית – PTSD. ל-PTSD יש אחות קטנה, ופחות מוכרת, אבל ידועה היטב ומוכחת מחקרית, והיא ה-PTG – Post Traumatic Growth. הצמיחה שיכולה להיות אחרי טראומה, בעקבותיה, לצידה ואפילו בזכותה. וזה האופק שאליו אנחנו מביטים. זה העתיד הטוב שאליו אנחנו משליכים את החבל, ומושכים את עצמנו אליו עם כל מה שיש לנו לתת, עם כל מה שיש בנו.

אני יודעת שיש כאלה שהטראומה שעברו קשה מדי. שהאבל והשכול מכריעים. אני יודעת שיש כאלה שתחושת חוסר האונים מציפה, והפגיעה עמוקה מכדי תיקון. וגם איתם אנחנו, יד ביד. יש כאלה שלא נוכל לתקן עבורם, לא נוכל לפצות אותם על מה שעברו. ואני גם יודעת שלעולם לא נוותר, ולעולם לעולם נמשיך לנסות.

אני מזמינה את כולכם, קוראת, מבקשת. עשו את שלכם. זה בידיים שלנו.
ביומיום, קטן כגדול. בראש חוצות ובדלת אמות. חפשו ומצאו את הדרך לדמיין עתיד טוב יותר, והאמינו שיום יבוא.
בנו את החוסן הפנימי, שיבנה את החוסן הקהילתי, שיבנה את החוסן הלאומי.
עשו טוב. חפשו טוב.
תוסיפו את הלבנה שלכם לבנין הבית מחדש.
האיחוי קורה כשאנחנו מסכימים להיות אחים.
אימרו את האמת שלכם, בלי חשש.
תזכרו את האחים והאחיות שלנו שעדיין בעזה.
בואו נביא אותם, ואותנו, בחזרה לבית הטוב. הביתה.