בצל נפילת ארבעת חיילינו בחאן יונס: רבים מתושבי נס ציונה הגיעו בשבת לצומת הקניותר וקראו לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים.

דבריה של טל ברו-אלוני:

ד"ר טל ברו אלוני ויתרה על עבודתה כרופאת משפחה במכבי ובמשך 6 חודשים, 24/7 פעלה עם רופאים אחרים במסגרת רופאים למען החטופים בכנסת, במחקרים, במאבקים בהפגנות, בשביתות להשבתם. הביאה את הנתונים על מצבם האמיתי לכנסת אדישה. היום היא פעילה ב"ישראל עוצרת" שמנסה לנער את האזרחים ואת הממשלה.

 שמי טל ברו-אלוני ואני רופאת משפחה.
עד לא מזמן דיברתי על מצב החטופים בשבי, אבל האמת? כבר אין צורך לפרט. כולנו יודעים את גודל הסיוט שהם עוברים.
בתחילת פעלתי רק למען שחרורם, אבל האמת היא שהכל קשור להכל ולא ניתן להפריד את הסבל שלהם מהחשד לבגידה בתוך משרד ראש הממשלה, מהמשך הלחימה, גזל הקופה הציבורית והמשיחיות שמסכנת את כולנו.
כרופאה אני רוצה לדבר על שני מונחים פסיכיאטריים שרובנו חווים גם מבלי לדעת את שמם המקצועי- פציעה מוסרית על חוסר אונים נרכש.
חוסר אונים נרכש נוצר כאשר גורמים למישהו להרגיש שאין לו דרך לשנות את מצבו, כלומר, שהדברים הרעים שקורים לו נמצאים מחוץ לשליטתו, הוא יישאר פסיבי גם כאשר תהיה לו אפשרות להציל את עצמו – הוא ילך כצאן לטבח. זה מה שהממשל שלנו מנסה לעשות לנו.
המושג השני, פציעה מוסרית, זהו נזק פסיכולוגי, חברתי ורוחני הנגרם כשאנחנו נחשפים למעשים הנוגדנים את המוסר שלנו- כגון הפקרת החטופים. הפגיעה בעקרונות המוסריים מעוררת רגשות של אשמה, בושה, כעס, תסכול, דיכאון וחרדה.
לשתי הבעיות הללו הטיפול זהה והוכח במחקרים- אקטיביזם. עשייה. פעולה.

החטופים גוססים שם לאט לאט - ואנחנו איתם, החברה הישראלית בכללותה ולכן תקראו לזה איך שאתם רוצים - פדיון שבויים, הצלת חיים, ערבות הדדית או חובת המדינה לאזרחיה וחייליה - אבל זו צריכה להיות המטרה הראשונה במעלה. מי שלא בוחר להציל אותם ממית אותם ביסורים.

ביום ה-365 למלחמה השבתתי, בכאב רב, את המרפאה שלי ועליתי לירושלים . יחד עם קומץ רופאים מכל הארץ הצטרפנו למאהל המחאה ע"ש תום גודו . לצערי זה לא הספיק.

610 ימים בשבי. 610 ימים שמשפיעים גם על כולנו: התקפי חרדה, הפרעות אכילה, עלייה ויציאה מאיזון של מחלות כרוניות כגון סוכרת וי.ל.ד, הדכאון מעמיק, PTSD - ובגלל שעדיין 55 חטופים עדיין שם אין מרפא.

במשך שנה וחצי, כואבת ומדממת, אנחנו יוצאים לרחובות וקוראים למען שחרורם - ואין שומע.
הגיע זמן המעשים
אנחנו יודעים כי רוב רובו של הציבור תומך בהסכם להשבת החטופים.
אנחנו הרוב ואנחנו חייבים להכריח אותם להציל את האחים והאחיות שלנו בהסכם. עכשיו.

מדובר בהצלה או המתה.

כעת גם ברור לכולם כי המלחמה היא לא מלחמתנו- למחלה שתי מטרות- השארות נתניהו בשלטון והתיישבות בעזה – לפי חזון משיחי מסוכן.
מטרות אלו גבו בשבוע האחרון את חייהם של שמונה לוחמים - המספר הגדול ביותר בשבוע האחרון איבדנו שמונה לוחמים – השבוע הקטלני ביותר מאז ינואר.
866 הרוגים. עד מתי???

אני יודעת שזה קשה, אני יודעת שזה מפחיד ואני יודעת שלחלקנו זה נשמע בלתי אפשרי.
אבל מדינה שלא תחזיר את החטופים לא ראויה לאזרחיה -
ולכן, למרות הקושי והפחד
זה הזמן לפעול.
מכאן אני קוראת לאי ציות אזרחי.
אי-ציות אזרחי אינה פעולה של פורעי חוק. אנחנו לא אנרכיסטים, לא בוגדים ולא פושעים. אנחנו לא אויבי העם,
אי ציות אזרחי הוא סירוב לאישור הרוע. אי-ציות הוא אקט המבטא מחויבות אזרחית דמוקרטית לכן הוא אינו אלים. בשלב שבו אנחנו נמצאים אי ציות זו הבחירה המוסרית הנכונה .

לצערי ראשי המשק עדיין שותקים ולכן אנחנו יוצאים במהלך של "שביתה מלמטה": צמצום קניות, שימוש במזומן, חופשות יזומות, חסימות אסטרטגיות – כל אחד ואחת יכולים לתרום.

ולחיילים, למילואימניקים ולהוריהם אצטט את דבמלדור שאמר "נדרש אומץ רב כדי להתנגד לאויבים שלנו, אך לא פחות כדי להתנגד לחברים שלנו".
יותר קל לעלות על מדים, לשתוק, להשתלב.
הרבה יותר קשה להסתכל לחברים בעיניים ולהגיד- אני לא בא.
לא כי אני בורח. לא כי אני פחדן.
אלא כי אני לא מוכן לשתף פעולה עם מה שנהיה מאיתנו.
אני לא מוכן להיות חלק ממכונה שהורגת את החטופים, מפציצה ילדים ומטפחת שנאה כאילו זו מדיניות ביטחון.
אני בוחר לסרב – דווקא כי אכפת לי מכם.
כי אני רוצה שתשובו בשלום.
כי אני רוצה עתיד פה – לי, לכם ולילדים שלנו.
והבחירה הזו היא אולי הכואבת ביותר, אבל גם האמיצה ביותר.

אדמונד ברק אמר ש"כל מה שדרוש כדי שהרוע ינצח הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר. אז בואו נעשה.
תודה רבה לכל מי שהגיע היום ותודה שאתם מחזיקים בתקווה וממשיכים להגיע לכאן שבוע אחר שבוע. זה המון וזה חשוב.
אנחנו כבר יודעים כמה זה עוזר גם לחטופים עצמם וגם למשפחות.
זה עוזר גם לנו:
במקום חוסר אונים- פעולה.
במקום בדידות- אנשים,
במקום בושה- תיקון,
במקום ייאוש- תקווה.

ועכשיו- אין ברירה. צריך להעלות מדרגה.
הצטרפו לישראל עוצרת.
הגיע זמן לעצור את המדינה – כדי להציל אותה

דבריה של דנה שני-עצמון:

דנה שני עצמון היא עובדת סוציאלית. גם בשגרה העובדות הסוציאליות נושאות בליבן, ובראשן את הצרות ואת הכאב של מי שזקוק להן, ופי כמה וכמה מאז השבעה באוקטובר. בשמונה באוקטובר, ירדה למלונות ים המלח להקים מרכזי עזרה ותמיכה למפוני העוטף. לא נשלחה, לא זומנה, קמה ועשתה. על חשבונה. הביאה חברים והביאה איתה הקשבה וניסיון.
קבלו את דנה שני עצמון מקבוצת עו"סות דמוקרטיה.

זה היה שבוע מתיש. ולמה מתיש? הרי היה "שבוע קצר". הרי חגגנו שבועות.

אולי שלושה לוחמים שנהרגו בחג, אולי הלוחם שנהרג למחרת, והארבעה(!) שרק אתמול. ו – 55 חטופים.

אולי עצם התנועה הנפשית הנדרשת כדי להכיל חג ומלחמה, חג שנחגג כבר בפעם השנייה מאז הטבח של השבעה באוקטובר.

יש רגעים בהם זה מציף. יש רגעים שזה מרגיש רק הספתח.

שמי דנה שני עצמון ואני עובדת סוציאלית, וחברה בעוסו"ת דמוקרטיה מאז שהוקמה עם תחילת ההפיכה המשטרית. בשנים האחרונות אני מדריכה במחלקות רווחה, עובדות ועובדים סוציאליים נפלאים שעובדים עם אנשים שנתונים בעוני. עוני הוא לא רק מחסור בכסף. אל המחסור הכלכלי נלוות שלל סיטואציות חברתיות ורגשיות קשות ומורכבות וחוסר הוגנות בסיסי. אני לומדת כל הזמן מאנשים המתמודדים עם עוני והדרה, על הפעולות שהם עושים כדי להתנגד לעוני, וגם על הרגעים שזה פשוט יותר מדי להכיל, שזה מתיש.

התחושה הזאת – של מותשות היא מנגנון רגשי ש"סוגר מדפים", שולח אותנו לנוח, כשהמציאות היא פשוט יותר מדי.

וזה היה שבוע מתיש.

הניסיון להבין מה קורה פה – מתיש. פעם אחת הוא מתיש תודעתית – כי השפה היא של כאילו-מדינה- ליברלית, דמוקרטית, עם חילוקי דעות לגיטימיים ושלטון הרוב, והסאב טקסט – כוחני, לאומני ומשיחי ומשולב באופורטוניזם ציני וחולני. ופעם שנייה הוא מתיש רגשית -  כי למציאות שנחשפת לנגד עיננו (כבר שנה ושמונה חודשים!) יש משמעות מבעיטה, שקשה להבין, לעכל ולהכיל. עוד ועוד ועוד.

מה הולך פה, מה נסגר?!

מה נסגר – עם גיוס מילואים של מאות אלפים?!

מה נסגר – עם חיילות וחיילים בסדיר שלא מכירים את הסדר של אימון קו אימון קו, אלא קו-קו-קו-קו?!

מה נסגר – עם המספר העולה של מעשי רצח?! ולא. לא רק בחברה הערבית. רצח על ידי קרובי משפחה, ו"סתם" שכנים. מצוקה, חוסר נראות, טראומה והזנחה שמלבים אלימות קשה – כי למי יש משאבים, מכל סוג שהוא, לטפל באלה בזמן מלחמה, ולאחר קיצוץ רוחבי בתקציבי המשרדים.

והאלימות בחברה הערבית, שהופקרה לנפשה. כמו כל המדינה רק על סטרואידים – מה נסגר?!

ומה נסגר – עם העלאות המחירים, עם ההגנה הפוחתת והולכת של ארגוני העובדים עלינו. כולנו.

מה נסגר?!

ומה נסגר אחד גדול. עם ההבנה שכבר אי אפשר שלא לראות - שבחסות המלחמה בעזה נעשים בשמנו מעשים נוראיים. יאיר גולן עמד בעין הסערה כשאמר – מדינה שפויה לא הורגת תינוקות כתחביב. למעשה זהו מסר מרוכך – למדינה אין תחביבים, למדינה יש מדיניות. והרג תושבים הופך לנגד עיננו למדיניות. זה הצבא שלנו. המעשים הנוראיים האלה נעשים בשמנו.

התחושה הזאת של מותשות, של מה נסגר?!  היא תנועה של המטוטלת לצד האחד, אבל המטוטלת נעה גם בכיוון השני, ואם לא  - נותנים לה תנופה: התנועה הזאת לכיוון התקווה.

אני בוחרת ללמוד מאנשים הנתונים בעוני, המתמודדים עם מציאות שלא פועלת לטובתם, ולשים זרקור על פעולות של התנגדות. כי פעולה מנצחת תחושה של חוסר אונים. כי פעולה יוצרת שינוי במציאות.

אנחנו כאן, בכיכר הזאת ובעשרות ככרות ברחבי הארץ. שנה ושמונה חודשים, ויותר. זאת פעולה משמעותית. היא מראה לנו שאנחנו לא לבד. היא מראה למשפחות החטופים שהן לא לבד! היא מבהירה לקואליציה שמעשיהם לא מקובלים, לא מוסריים. ושהם לא יעברו!!

נשות ואנשי טיפול, ואלפי מתנדבים ותורמים פועלים כל העת להכיר את הצרכים של מילואימניקים ובני משפחותיהם ולהעניק להם טיפול וסיוע. תוכניות לשיקום הקהילות בצפון ובדרום, הולכות ומשתכללות. יש צורך אקוטי בכל שכבות הגיל, ואל מול הייבוש הממשלתי, קורים נסים מעשה ידי אדם על בסיס יומי.

ולסיום, אני רוצה לשתף אתכם באחת השיחות החשובות ביותר שהצלחתי לקיים עם קולגה שלי, מנהלת מחלקה ברווחה שעמדותיה שונות מאוד, מאד מאד, משלי. שיחה זהירה אבל כנה על "המצב" שלא הייתי בטוחה שהיא אפשרית בכלל - על מה מלכד אותנו, על מקומם של אנשים מהחברה הערבית במדינה (שאי אפשר לסמוך עליהם. הם מחונכים לשנוא אותנו ולרצות במותנו גם אם יחכו 100 שנים), על התנהלות הממשלה.. ממש בקצה השיחה שאלתי אותה איך מתיישבות הדעות שלה עם הטיפול במשפחות מהחברה הערבית, עם מבקשי מקלט חסרי מעמד – טיפול מסור, רגיש, תומך ויצירתי – וצריך הרבה יצירתיות כדי למצוא מענים לבנאדם שמבחינת המדינה "לא קיים". היא ענתה לי בפשטות: "אני עובדת סוציאלית. אנחנו מחויבות לסייע לכל מי שזקוק לנו. זה ערך עליון מבחינתי".

היכולת למצוא את נקודת השיתוף עם אישה שדעותיה הפוליטיות כל כך שונות משלנו, היא עוגן של תקווה עבורי, למה שעשוי לקרות לנו כאן, ביום שאחרי - ואני מקווה שגם בשבילכם.

הורי סבתי – צילה ואהרון צרקוב היו מראשוני נס ציונה. הם שרו – אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה.

שנִבְנֵה וְנִבָּנֵה