השבוע ה 20 למחאת נס ציונה המחודשת. נשאו דברים: אמיר השכל וירדן מן

הדוברים במחאה הערב היו : אמיר השכל תת-אלוף בדימוס מצה"ל, חוקר השואה וממובילי המחאה נגד בנימין נתניהו והמחאה נגד ממשלת ישראל השלושים ושבע.

״שלשום, ביום חמישי, ה 11 באפריל, מלאו 50 שנים להתפטרותה של גולדה מאיר בעקבות מחדל יום הכיפורים. בפברואר 1974 התייצב סרן במילואים מוטי אשכנזי מול משרד ראש הממשלה בגפו והכריז על שביתת רעב של 48 שעות, מוטי דרש את התפטרותו של שר הביטחון דאז משה דיין. מחאתו של מוטי אשכנזי התקיימה במקביל לדיונים בוועדת אגרנט וכאמור, חודשיים מאוחר יותר גולדה מאיר התפטרה לאחר שזכתה ב 51 מנדטים בבחירות ארבעה חודשים קודם לכן.
העובדה שלמעלה מחצי שנה אחרי השבת השחורה ממשלת המחדל והעומד בראשה עדיין בשלטון היא תעודת עניות של החברה הישראלית.
איך אנחנו שותקים כש 133 חטופים נמקים במנהרות בעזה ועדויות, מתוך חדרי הדיון, מצביעות באופן ברור, שמי שמכשיל את העסקה הוא בנימין נתניהו?.
איך אנחנו שותקים שחיילינו נהרגים ונפצעים בעזה כשאין תוכנית ליום שאחרי?
איך אנחנו שותקים כשפליטים מהדרום והצפון חיים כבר חצי שנה בחדרון קטן בבית מלון ואינם יודעים מתי יחזרו הביתה? תאריך לפלישה לרפיח יש, אבל תאריך מתי חוזרים למטולה אין!
איך אנחנו שותקים כנתניהו הורס את יחסינו עם ארצות הברית והעולם הנאור?
איך אנחנו שותקים כשהידידים הטובים ביותר שלנו כמו, מנהיג הרוב בסנאט, צ'אק שומר, קורא להחליף את נתניהו ולקיים בחירות. כשננסי פלוסי, שכיהנה כיושבת ראש בית הנבחרים בארה"ב, אומרת "נתניהו הוא טרגדיה". כשעיתונאי הבכיר תומאס פרידמן אומר "לישראל יש את המנהיג הגרוע בתולדותיה?"
איך אנחנו שותקים כשנדב ארגמן, ראש השב"כ לשעבר, אומר בתכנית "עובדה": "אנחנו כבר בתהום ואם ביבי נתניהו לא יסיים את תפקידו אנחנו נהיה באבדון".
בבחירות האחרונות הצביעו בנס ציונה 16,094 אזרחים למפלגות האופוזיציה, היכן הם? 1,820,389 אזרחים מכל המדינה הצביעו למפלגות האופוזיציה, היכן הם?
אנשים רבים שיצאו לרחובות עד ה 7 באוקטובר בגין המהפכה המשטרית טרם חזרו לרחובות, חלקם, אבדו אמון שזה יעזור. הדרך הכי אפקטיבית למנוע מאיתנו לצאת לרחובות היא לשכנע אותנו שאין טעם, שיש מלחמה ובמלחמה לא מפגינים. אני מבקש לומר בקול רם וברור, המלחמה הסתיימה, ביהודה ושומרון יש כוחות צבא גדולים מהכוחות שנמצאים עכשיו ברצועת עזה.
ככה אי אפשר להמשיך, הכוח לעצור את צלילתה של ישראל לתהום ולצאת ממנו הוא בידינו, איש לא יעשה את העבודה עבורנו, זה מאבק על העתיד שלנו, של ילידנו ונכדינו, זו מלחמת העצמאות השנייה שלנו, זה מאבק על הבית השלישי.
אומרים לי אמיר, אנשים מיואשים, עצובים, משותקים. חברים הייאוש הוא האויב הגדול ביותר של הנפש. נפילה לייאוש, דכדוך או עצבות היא כמו נכונות מראש להיכשל במבחן העומד לפני האדם. הייאוש הוא תירוץ להימנע מעשייה. אדם נחוש אף פעם אינו מאבד תקווה ותמיד יש לו סיבה לקוות.
המשימה שלנו זה לעורר את הישנים ולהפיח תקווה במיואשים ולהביא להפגנה בשבוע הבא כל אחד ואחת עוד אחד או שניים.
ולסיום אני מבקש לצטט את דבריו של הסופר, המשורר, הפילוסוף וההומניסט יוהאן וולפגנג פון גתה: "לעיתים גורל חיינו דומה לעץ פרי בחורף. מי היה חושב שענפים אלו יהפכו שוב לירוקים ויפרחו, אבל כך אנחנו מקווים, זאת אנחנו יודעים".
אנחנו עוד נראה את הימים האחרים.

ירדן מן: מורה ומחנכת ששמה עלה לכותרות עקב תלונתה הבלתי מבוססת בעליל של השרה לענייני מאומה וכלום עידית סילמן, על תקיפה כביכול שנעשתה ע״י ירדנה.
ביום שני תופיע ירדן בבית המשפט לענות לתביעה המהירה בתולדות המדינה בתקווה שתצא זכאית.

״כולנו ירדן מן
מתוך: יומני האישי
״מדינת ישראל נגד ירדן מן״

יום רביעי 24.1.2024 - בוקר - התקרית
אני מסיעה את הילדים לבית הספר ומשם הולכת לבקר חברה. אני קונה עוגה, קפה, ולחם לילדים. ביציאה עומדת השרה – "נבחרת הציבור" בוחרת בגדים בכניסה לחנות, בזמן שהמדינה שלנו קורסת. אני מרימה את הטלפון מצלמת אותה 29 שניות, סוגרת ומחזירה את הטלפון לכיס וממשיכה בדרכי.
הגברת "הנבחרת" מתחילה לצעוק, היא מנופפת בידיים מלווה בתנועות ראש מתגרות, והיא צורחת עלי ואומרת לי: "את חוצפנית, אני רואה שטוב לך, אני רואה שאת קונה עוגות, מבלה יפה בבתי קפה. אני רואה שלא מפריע לך שיש מלחמה ושיש חיילים והרוגים, את חוצפנית, איך את מעזה?" היא מתקשרת למשטרה וטוענת שתקפתי אותה ואני אומרת: "תראו איך שרה בישראל מדברת אל אזרחים"... ברגע אחד היא באה אלי במהירות, מצלמת אותי ודוחפת את הטלפון שלה, לתוך הפנים שלי. כל מה שאני יכולה לעשות, באינסטינקט, זה להדוף את הטלפון.
חלק זה חסר, "נעלם" באופן תמוה, "נעלם" מכל מצלמות האבטחה.

הגברת "הנבחרת", מתקשרת שוב ושוב למשטרה ואומרת: "זה בסדר, תבואו, אני רודפת אחריה" והשוטרת עונה לה כמה פעמים "גברת, חבל, אל תרוצי אחריה. אנחנו נגיע".
קורבן, לא רץ אחרי התוקף שלו. אבל מרגע זה נבחרת הציבור רודפת אחרי
ומפה אני מתחילה לרוץ לאורך רחובות שלמים נסערת ומבקשת מאנשים במכוניות שיעזרו לי להתרחק משם. והיא במרדף אחרי, עד שרכב בכיכר פותח לי את הדלת ואני מזהה אותו: "אתה מדפניס, תעזור לי, היא רודפת אחרי". הגברת "הנבחרת" עומדת מאחוריי, וצועקת לו: "אל תפתח לה, המשטרה בדרך, היא תקפה אותי, תיכף המשטרה תגיע ותקח אותה".. הוא עונה לי "אני לא מתערב"! סוגר לי את הדלת בפנים ונוסע. ואז מגיע שוטר: "תני לי את הטלפון, אני לא רוצה להשתמש בכח", הוא לא יודע מה באמת התרחש ובכל זאת מכניס אותי לניידת.
ומאותו רגע, למשך יומיים, אני נעלמת. אף אחד לא יודע בדיוק איפה אני. לא המשפחה ולא החברים.
בוקר- המעצר במשטרת רחובות
בתוך תחנת משטרת רחובות יש חצר פנימית, לכאורה מוארת, עם דשא סינטטי, שני ספסלים ועץ אחד וחדר קטן עם שולחן משרדי, מחשב ושני תאי מעצר קטנים ועלובים עם סורגים. מביאים אותי לשם, 2 התאים תפוסים, מלאים בעצורים, דוברי ערבית, אני פוחדת להסתכל. מעמידים אותי עם אזיקים בידיים וברגליים צמוד לתא שלהם, ואומרים לי לא לזוז משם, לעמוד. שוטרים נכנסים ויוצאים, רעש, ריח סיגריות חזק.
בחוץ- הפגנה. אני שומעת את ליאור והחברים האמיצים שלנו בחוץ קוראים לי ואני מרגישה גאווה אדירה!
ומשם, במשך יומיים אני אזוקה בידיים וברגלים, פרט לתאי המעצר. אני במשטרת רחובות, בניידת, בזינזאנה, בכלא נווה תרצה, שוב בניידת, ממתינה שעות עם אזיקים בחניון של בית המשפט, ראשלצ, לוד, שוב ראשלצ. בוקר, אולי צהרים, לילה, לפנות בוקר, אזיקים, ללא מים, אוכל, הגב כואב, לפעמים מנסה לשכב לישון, איפה שאפשר... גשם זלעפות וקור אימים.

דיון מעצר שני בלילה, בית משפט מחוזי בלוד
תובע המשטרה בדיון - קצין נמרץ, באופן חריג. הוא רוצה 5 ימי מעצר, גם טוען שאשבש את החקירה ובסוף הדיון מיידע את השופטת: "מחר אנחנו מגישים כתב אישום". השופטת צוחקת בפליאה.

בזינזנה בדרך לנווה תרצה
לילה גשום, הנהג אומר שהולכים לעשות סיבוב ארוך בכל גוש דן, יקח שעות להגיע לרמלה. אני שומעת רעש חזק של סגירת הדלתות "טראחחח"! ואז, ברגע מסוים, הנהג והשוטרת הצעירה מחליטים לכבות לי את האורות בזינזנה. עלטה מוחלטת. הם צוחקים בחוץ. אני דופקת בחוזקה על דלתות הברזל ושואלת: "אפשר להדליק לי את האור בבקשה? אפשר להדליק לי את האור, בבקשה?" הם מדליקים את האור ומצחקקים בקול.
מתחילים לנסוע. אני קופאת מקור! שוכבת על הספסל עם האזיקים בידיים וברגליים, בחושך, מנסה לנוח, מנסה להרדם.
בדרך, מידי פעם, אני רוצה להציץ מבעד לחורים הקטנים, לנסות לראות איפה אני. אני מנסה לזהות שלטים של חנויות.

בכלא נווה תרצה, לתוך התא, לא נכנס אור יום, כך שאי אפשר להבחין בין לילה לעירות, וכולן ישנות כל הזמן, גם במשך היום. ואני רק חושבת על דברים שכתב אמיר השכל בספרו– "ללכת בראש מורם ולזכור את כל הפרטים".

בתא הקטן בו אני מוחזקת, יש דלת חציה ברזל וחציה סורגים. סורגים אלכסוניים שמקשים לראות מבעד לדלת. לחרדתי, אני פתאום מגלה עיניים שמסתכלות עליי בחושך, מהתא שממול. בתא שלי, בחורה צעירה מספרת, שהנשים ממול הן אסירות ביטחוניות. בתא לידן היו "המשוגעות", כלומר נשים – אימהות, בנות, שלוקות בנפשן והכניסו את כולן יחד; במהלך היום הן רבות אחת עם השנייה ובלילה רוקדות ריקודים ושרות. בתא אחר לידי, הכניסו יחד את הנשים האובדניות. יש להן תא ריק לגמרי, כך הן לא יוכלו לפגוע בעצמן.
האם ידענו שבישראל יש מכלאות של נשים?


היום השני -צהרים בבית המשפט בראשון לציון
אני יושבת בחדר המעצר, מתחת לבית המשפט בראשון לציון. דרך צעקות הסוהרים, שומעת שיש 60 עצורים לפניי, שצריכים לעלות לדיון, המחשבות נהיות יותר ויותר דיכאוניות ואני לא מצליחה להתרומם. אני משננת כל הזמן את מה שאומר אמיר השכל: "ללכת בראש מורם, ללכת בראש מורם..". אני מרגישה את האנרגיה יורדת ולא מצליחה להרים את עצמי. פתאום אני מתחילה לשמוע: "בום בום", "בום בום" שהולך ומתחזק. ובין צעקות הסוהרים אני שומעת את המילה: "הפגנה". לפתע אורו עיניי ואני דוחפת את הפנים בין הסורגים ושואלת את הסוהר: "יש הפגנה בחוץ?" והוא אומר "צריך להסתכל בחלון". ביקשתי "אתה יכול לבדוק אם יש הפגנה?" הוא הולך לבדוק וחוזר ולא עונה לי. אני שואלת בתחנונים: "תגיד... יש הפגנה?" והוא עונה "לא, לא". בתוך המולת תאי המעצר, אני שומעת את התופים וזה מעודד אותי, אני נושמת עם קצב התופים. אני מרגישה איך המחשבות שלי עולות, מתרוממות ונהיות חיוביות. אני אפגוש את החברים שלי, אולי יש סיכוי שאני אצא. אני אפילו לא זוכרת מה אמרתי, אני רק זוכרת סוויץ'. אני מתחילה להרגיש טוב, לעשות ספורט בתוך התא. אני לא יכולה לעשות תנועות מהירות, כי אז ינטרלו אותי. אני רואה את המצלמה מסתכלת עליי ואני מתמתחת בתנועות איטיות.
לסיכום:
* אני רוצה לומר משהו חשוב: בלי המעטפת הזו אי אפשר לעבור את זה. ביום אחד לוקחים לך הכל. ביום אחד משהו מטלטל קורה ואם לא הייתה לנו התמיכה הזו של משפחת המחאה, לא היינו יכולים לעבור את זה.
* לגבי ההפגנות האלה שבחוץ, שומעים אותן וזה פשוט מחייה נפשות, מרומם רוח וגורם לגאווה ולבטחון.
* כשחזרתי מביה״ח גיליתי שיצרנו קהילה גדולה ומדהימה של אחים למאבק מכל הארץ ואני מודה לכולכם עד היום ולתמיד.

* הארוע הזה, שהיווה תקדים בהתנהלות המשטרה, חשף את הסכנה הגדולה שאנחנו כבר נמצאים בה: בכל רגע נתון, אפשר לקחת כל אחד מאיתנו, מכל מקום, להעלים אותו ולטפול עליו האשמות שווא, וזה תקף.

מאז השבעה באוקטובר,
לכל מקום בו אני הולכת, אני רואה עצב, שכול, עוולות וכאב, ונדמה שאין כבר
דרך לתקן: רבבות של יתומים, נשים אלמנות.. קשישים, שבורי לב.. וחסרי אונים..
וגורל החטופים מדאיג וחונק את הגרון עד כדי כאב ודמעות.

יש תחושה של חורבן הבית…
ומהצד השני- תחושה של תקווה כל עוד אנחנו נאבקים יחד.

אנחנו יודעים שאין לנו ברירה, אלא לעצור את החורבן.
ואין סיכוי שמישהו יצליח לנצח אותנו עם העוצמה הזאת.
באופן אישי, אני מרגישה גאווה אדירה להיות בין לוחמי הצדק.

אז אני רוצה להגיד לכם: יש לנו כח לשנות !

נוכחות המחאה חשובה.
אני חושבת שחשוב שהמשטרה והשופרות של השלטון ידעו שנגמרו הזמנים בהם הן שיחקו מול מגרש ריק.

וכרגע המטרה החשובה ביותר של כולנו היא עסקה להחזרת החטופים , לכן תשמרו על הכוחות שלכם לדבר החשוב הזה, ואנחנו נעדכן לגבי התפתחות המשפט.
גם צבי פלטיאל נשא דברים הנוגעים להתפתחויות בשעות האחרונות.
״הפגנת שבת 13/4/24
צבי פלטיאל

הצלחנו! הצלחנו!

חיסול הקצין האיראני פעל נהדר!
● איראן מאיימת
● ארה"ב מתגייסת לעזרה
● כלי התקשורת עוסקים בידיעות, השערות וניתוחים על העימות עם איראן!

התרומה שלנו מלבה את החרדה עוד יותר:
● פרסמנו כינוס חירום של מנהלי כל משרדי הממשלה ממש סמוך לכניסת השבת
● הפצנו שמועות או ידיעות על הסתתרות ראש הממשלה הנאשם ו"רעייתי" בבונקר
● דיווחים שההתקפה תהיה כבר תוך כמה שעות. או ימים, או שבועות או…
● בטילים בכתב"במים, בצפון, או בדרום, או ממזרח, או במשולב מלמטה ומלמעלה

הצלחנו להכניס את כולם לחרדה!

וגם
● תקפנו את היועמ"שית
● הכפשנו את מפגיני המחאה
● דחקנו עדויות מפלילות במשפטי הנאשם לשולי החדשות
● אין עיסוק במשבר הכלכלי, בהורדת דירוג האשראי, ובחרם על ישראל
● קידמנו את חוק ההשתמטות
● העברנו סמכויות נוספות לידי מיליציית בן גביר

גם בחזיתות האחרות התקדמנו:
● חיסלנו את בניו של הנייה כדי לעצור את המשא ומתן על שחרור החטופים
● זרענו בלבול ודיון עקר בשאלה מי הורה על חיסולם, כאילו יש ספק שההוראה הגיעה מהנאשם הנמלט עצמו.
● אנחנו לא מחמיצים הזדמנות להבעיר את יו"ש: מבעירים מכוניות, שורפים בתים, מעלים באש רכוש פלסטיני

הצלחנו להבטיח חרדה, שנאה ופחד, גם כאשר יתעייפו כולם משיתוף הפעולה שלנו עם האייתולות!

ולכן,
● כדי לעצור את מבול "ההצלחות" של הנאשם המושחת
● כדי להציל את יתרת החטופים שנותרו בחיים
● כדי לחסוך את הקורבנות הבאים בעזה, בצפון, ביו"ש ובפעולות נקם

● אנחנו קוראים מכאן להעברת ממשלת הזדון מן הארץ!!!
● אנו קוראים מכאן לגנץ, אייזנקוט והמחנה הממלכתי לצאת מיד מהקואליציה המושחתת והמסוכנת!
אנו קוראים מכאן ביחד עם מאות אלפי המפגינים בכל הארץ:
​בחירות עכשיו !
בחירות עכשיו !
​בחירות עכשיו !״