כ-450 איש השתתפו אמש, ביום ה-351 למתקפת החמאס, במחאת נס ציונה.
22.09.24 / 09:35
כ-450 איש השתתפו אתמול, ביום ה-351 למתקפת החמאס, במחאת נס ציונה.
המפגינים אף חסמו את הכביש הראשי דקות ארוכות, אך לא היו עימותים עם המשטרה.
נשאו דברים:
פרופ' קרין נהון, חוקרת ישראלית ומרצה בכירה בתחום הפוליטיקה של המידע ובנושאי חברה וטכנולוגיה. מובילת מחאה וממקימות חמל הנעדרים.
עו"ד איריס שפירא, אקטיביסטית ומובילת נשים בונות אלטרנטיבה בראשון לציון
דבריהן מובאים בהמשך:
להלן דבריה של פרופ' קרין נהון:
מדינה עוצרת נשימה
שנה פחות שבועיים
לאותו יום שחור ב-7 באוקטובר.
ממתינים לראות מה יהיה גורל 101 חטופים.
בין ביפר לביפר שהתפוצצו בלבנון,
השבוע התרחשו 2 אירועים.
לכאורה לא קשורים זה לזה.
האחד – תחקיר מטלטל ומצמרר של ירון אברהם על טרפוד המו״מ עם חמאס,
לשחרור החטופים.
מהתכנית עולה שוב ושוב בבירור
שנתניהו בצמתי ההחלטה
מעדיף לטרפד את המו״מ
בגלל הלחצים הקואליציוניים של האגף הקיצוני בממשלה.
או במילים אחרות, לטרפד כדי לשמר את הקואליציה שלו ולשרוד.
נורא לחשוב שזה המצב,
ועוד יותר נורא לדעת שזה המצב.
והאירוע השני, הוא המו״מ לכניסה של סער לממשלה.
תמורת תיק הביטחון,
קידום חוק ההשתמטות,
ואי דרישה של הקמת ועדת חקירה ממלכתית
הוא מקבל את תיק הביטחון, כניסה לקואליציה ופרוטקשיין פוליטי לעתיד של המפלגה שלו.
מיותר לציין שמהלכים מהסוג הזה בניגוד מוחלט לעמדה של סער בחמש השנים האחרונות.
שני האירועים הללו קשורים אחד לשני,
ולהרבה רעש שמתרחש מול העיניים שלנו.
מרוב רעש,
אדם נורמלי משתבלל, רוצה שקט.
אבל לרעש, יש אפקט נוסף –
הוא עושה גזלייטינג.
הוא מטשטש את מה שבאמת חשוב להסתכל עליו.
הוא גורם לנו להתמקד רק בסימפטומים,
במקום בבעיות.
הסימפטומים בשני האירועים הללו
הוא תעדוף שיקולים פוליטיים על פני
שיקולים לאומיים.
אתם יודעים כמה דוגמאות אני יכולה לתת לכם?
אבל הבעיה המרכזית שעליה אנחנו צריכים לדבר
היא פירור והתפוררות של מוסדות המדינה.
אחד אחד.
התעדוף של השיקולים הפוליטיים על פני הלאומיים מתאפשר
כי המוסדות הוחלשו, רוסקו
וממשיכים להיכתש כל יום ויום.
זה לא באג זה פיצ׳ר.
הבסיס של ההפיכה המשטרית
הוא מתן כח בלתי מוגבל לשלטון,
מתן כח לעשות שיקולים אישיים, פוליטיים, הישרדותיים על חשבון כולנו.
שלטון ללא מצרים,
ואת זה עושים ע״י החלשת כל שומרי הסף העצמאים.
מסיתים ומתעמרים בשומרי הסף באופן יומיומי
במטרה לערער את הלגיטימציה שלהם
הם נחלשים ובמקומם או משאירים כסא ריק,
או ממנים אנשים שהם נאמנים לשלטון.
תשכחו מאמות מידה מקצועיות
תשכחו מאיכות
המבחן היחיד הוא –
האם אתה נאמן או לא לשליט.
וככה בשנתיים
אתה הופך את מוסדות המדינה
שאמורות לתווך בין האזרח לשלטון
לזרוע שלטונית נאמנה.
היא עושה מה שאומרים לה בלי לשאול שאלות
אין פיקוח ובקרה.
עוברים על נוהלים? אז עוברים
רומסים חוקים? אז רומסים
ראינו מה קרה למשטרה בשנה האחרונה.
והקמפיין הזה נגד שומרי הסף
לא התחיל היום
הוא התחיל ב-2015 עם הקמפיין נגד התקשורת החופשית,
ואחר כך נגד מפכל המשטרה לשעבר,
רוני אלשיך
ואחר כך נגד פרקליט המדינה, שי ניצן,
ואחר כך נגד היועמש, מנדלבליט,
ואחר כך נגד המפכל, קובי שבתאי,
ואחר כך נגד היועמשית, גלי בהרב מיארה
ואז עברו גם לאוניברסיטאות,
ולצבא///,
ולשב״כ///
וכמובן לבגצ.
כל המערכות
השירות הציבורי שהופך לאנורקסי ומתרוקן מאנשי מקצוע ובמקום מתמלא באנשי ״שלומנו״,
המערכת המשפטית, אכיפת החוק והחקירות, יצרני המידע כמו הלמ״ס,
יצרני ההון האנושי – האוניברסיטאות,
אפילו יצרני ההיסטוריה --- הספריות)
כולם הפכו לאוייב העם.
זה חלק מחושב בתהליך.
כל חיי האמנתי ולימדתי על הכח של מוסדות.
אבל השנה ותשעה חודשים האחרונים לימדו אותנו שיעור בצניעות.
גילינו שבסוף מוסדות בנויים מאנשים,
וכן, מוסדות יכולים להתפרק.
המוסדות החשובים ביותר בחיי האומה שלנו יכלו ועדיין יכולים להתפרק
- מוסד הדמוקרטיה
- מוסד הציונות – יהודית ודמוקרטית
- מוסד המדינה .
כששואלים אותי מה יהיה?
אני מתחילה בשרירי הבטן
אלה שהיו מכוונים בהתחלה לספרינט,
אבל תוך כדי ריצה חיזקנו ועדיין מחזקים אותם
כי מדובר באולטרה מרתון.התיקון, השיקום והאיחוי יעבור דרך
החזרת האמון במוסדות של כולם.
אין קיצורי דרך.
אבל נוצר פה גוש דמוקרטי - ליברלי נפלא
של אנשים נפלאים שאומרים
וואללה, אנחנו לא ניתן להתפוררות הזו להמשיך.
אנחנו משנים את המסלול של הספינה
מהתנגשות בקרחון,
להפלגה אל עבר ים שקט ובטוח.
למדנו שבסוף גם מוסד בנוי מאנשים.
הריק והחולשה של אנשים שאמורים לתווך לנו את המדינה לאזרחים
הם גם מה שבסוף מה שמפיח בי תקווה גדולה.
ראינו את אנשי החברה האזרחית
במאבק נגד ההפיכה המשטרית,
ואחרי הטבח ה 7.10
והיום.
זה לא אנשים סתם בודדים
זה לא רק קבוצות
זה מחנה דמוקרטי מעורב שלם.
במחנה הדמוקרטי הזה יש ימין, מרכז ושמאל.
תנועה חברתית שלמה
שמורכבת ממאות ארגונים ומוקדים גיאוגרפיים.
לכל אחד הז׳רגון שלו והסטייל שלו
אבל נבניתה וממשיכה להיבנות
תשתית חברתית-ארגונית
שתשרת את המחנה הליברלי לשנים רבות.
האתגר של כולנו בשנים הקרובות הוא לייצר זהות חברתית משמעותית סביב הרעיון הדמוקרטי-ליברלי.
מה המשמעות של להיות
העם היהודי במדינה יהודית-דמוקרטית?
וזה מתחלק מבחינתי לשני דברים:
- לייצר חיבור רגשי עמוק לקהילה לקבוצה החולקת את הזהות הליברלית.
היחוד בקהילה היא שהיא שמה ברגעים הטובים,
אבל בעיקר ברגעים הקשים.
הקהילה היא מה ששומר עלינו, שלא נותן לנו ליפול,
היא זו שמאפשרת לנו לצמוח
להעיז לחלום,
ליצור ולעשות את הדברים שלבד לא יכולנו או לא העזנו.
ואת זה אנחנו עושים ועשינו בשנתיים האחרונות.
- והדבר השני היא לייצר מצפן ערכי ברור לאותה קהילה מחנה עצום.
לומר – מהם כללי משחק בלי חשש.
להכריע.
דמוקרטיה מהותית ויהדות פלורליסטית.
רק כללי משחק דמוקרטיים יאפשרו לכל השבטים השונים במדינת ישראל להתקיים.
מצפן של ערכים של ׳מה כן׳.
איך לייצר יהדות מכילה, וסט של ערכים דמוקרטים ליברלים מוצקים
המבוססים על שלטון העם ולא שלטון הרוב,
המובססים על שלטון חוק,
הפרדת רשויות,
זכויות אדם
כמו גם שמירה על היותנו מדינת העם היהודי.
נרטיב שמהווה את הדבק לזהות.המה כן – תמיד יותר מורכב ממה לא.
חלק מהתפקיד שלנו כאנשים בודדים,
אבל יותר כקבוצה,
היא לחשוב איך ניתן לחזק את המבנה,
את הבסיס,
את היתדות של המוסדות הללו.
להיות מוכנים להיות ההון האנושי
שתורם למוסד המדינה –
אם בחברה האזרחית, בשירות הציבורי או בפוליטיקה.
יש לנו הרבה עבודה, אבל אנחנו נתקן.
-------------------
דבריה של עו"ד איריס שפירא:
ערב. עוד ערב. עוד יום עבר ואנו ביום 351 מאז השבת השחורה 7.10. עוד 16 יום תחלוף שנה. זה בלתי נתפס.
עדיין 101 חטופות וחטופים לא בבית.
הצפון מופקר ובוער והמפונים לא בבית
המילואימניקים והחיילים לא בבית
והערכים עליהם גדלנו, כגון לא תעמוד על דם רעך, חיי אדם קודמים, לא מפקירים חיילים בשטח, בני ישראל ערבים זה לזה, פדיון שבויים, שוויון ודמוקרטיה – כל הערכים הללו לא בבית.
וצריך להחזיר הביתה את כולם !!! (את כולם – עכשיו)
שמי עו"ד איריס שפירא ואני פעילה חברתית ואזרחית מודאגת.
אני מובילת בונות אלטרנטיבה ראשל"צ וגם באמהות בחזית ובחזית הפרלמנטרית.
אני קצת כמו סושי אינסייד אאוט מנסה לפעול גם מבפנים בתוך ועדות הכנסת, בכתיבה לחברי הכנסת , או בתגובות לחקיקה וגם מבחוץ – בהפגנות בצעדות במחאות איפה שנדרש. אני מנסה בכוחותיי המעטים להציל את המדינה מקום שהממשלה החליטה לחרב.
אז יש המון דברים שרציתי לשתף, אבל ברשותכם אתרכז השבוע במה שנגע בי קצת קרוב מדיי.
אני אמא ל3 ילדים מדהימים. האחד יוצא סיירת קרבית חשובה לוחם וחובש, השנייה רופאה צבאית והשלישי נכנס לסיירת קרבית והוא גם חובש.
השבוע הותרו לפרסום שמות 6 חללים נוספים – 715 חללי צה"ל במצטבר.
העובדה שהיו 3 חיילי גבעתי ופרמדיקית, היתה כבר קרובה מדי בדמיון למצבי ופשוט בכיתי כל היום.
אני לוקחת כל חלל ללב. אבל הסיבה שאני חושבת שהשבוע היה לי קשה במיוחד, היא שאנחנו במלחמה בלי אסטרטגיה, כשראש הממשלה מקבל בה החלטות משיקולים פוליטיים צרים לכסאו ולא למען המדינה. לא מתוך דאגה לבטחון ולא מתוך דאגה לילדים שלי.
אז אני דואגת ומודאגת.
בזמן מלחמה ב- 7 חזיתות להחליף שר בטחון במישהו חסר ניסיון בטחוני, אשר לא מכיר את הצבא כבר 30 שנה, רק כדי לשמר את הקואליציה שלו עוד קצת. אז מה אם זה על חשבון האזרחים .
להזיז את גלנט, שבגללאמר לו את האמת הכואבת בפרצוף – צריך להחזיר 101 חטופים ולעשות הסדר שהיה אולי מסיים לחימה בעזה ובצפון - אבל סמוטריץ' ובן גביר היו מפרקים לו את הקואליציה.
או גלנט שאמר שצריך עוד חיילים ואי אפשר לתת פטור לחרדים בשעה כזו – אבל זה יגרום לפירוק הקואליציה מצד החרדים.
אז במקום לטפל בבעיות לטובת המדינה – מזיזים אותן. יוצרים הסחות דעת לקהל. מפטרים את מי שאומר אמת - המתריע בשער.
אז כשאני חושבת שמי שאמור לקבל החלטות על החיים שלי ושל ילדיי, לא סופר ילדים נשים ואזרחים שנחטפו ממיטתם, או לא אכפת לו על חיילים שנלחמים כבר כמעט שנה (ילדים של אחרים כמובן) אני דואגת.
אז רציתי לצעוק אתכם כאן : יש 101 אחים ואחיות שלי בעזה. לא רוצה 101 רון ארדים שמקום קבורתם לא נודע.
רציתי להזכיר כי במלחמת הקיום הזאת , בטחונית, כלכלית, חברתית וערכית , נלחמים גם על צביון המדינה, על דמוקרטיה שנוגסים בה כל יום – אין פטור מגורל משותף.
איבדנו את הערכים שהפכו אותנו לעם מיוחד ואני רוצה אותם חזרה.
זו מלחמה של כולנו, לא רק של משפחות החטופים, לא רק של משפחות החיילים, בקצב שחוקי הדיקטטורה מתקדמים בכנסת, יש מצב שמי שלא ידבר עכשיו, ינקוט עמדה ויפעל עכשיו, לא יוכל לעשות זאת עוד מעט.
בבג"צ שוויון בגיוס, שאני אחת מהעותרות שלו, נקבע במפורש, יש לגייס באופן שוויוני וכן יש לשלול קצבאות ממי שלא מתגייס.
הדבר יצר משבר כספי אצל החרדים, כי לא הספיקו להעביר את חוק השתמטותו תורתו. אז מה עושים? השבוע עשו 3 דברים לפחות שאני יודעת עליהם :
1. מתכננים לפטר את גלנט כדי להביא את סער שיסכים לחוק הפטור לחרדים
- בוועדת הכספים נתפס במקרה סעיף שהוחלף, מבלי ליידע את חברי הועדה, וכך ניסו להעביר מתחת לרדאר 70 מיליון ₪ נוספים מתחום אחר לחרדים.
3.הוגשה הצ"ח לשנות את הגדרות התנאים לקבלת קצבאות. כלומר לייצר מצב שהחרדים גם ישתמטו על חשבון ילדינו הלוחמים וגם יקבלו תקציבים על חשבוננו. בניגוד לפסיקת בג"צ מפורשת.
שוב, אבקש להזכיר אנחנו באמצע מלחמה רב זירתית. 101 חטופים , יש 715 חללי צה"ל, מעל 10,000 פצועים חסרים 15,000 חיילים, והם משחקים משחק הכסאות הקואליציוני.
אבל... בזמן שאנו יתומים מהנהגה, יש לנו עם נפלא.
החברה הישראלית תפקדה בחמל"ים האזרחיים מיום 7.10 מקום שהמדינה ומשרדי הממשלה לא תפקדו.
החברה הישראלית היא זו שתומכת במשפחות החטופים והמילואמניקים.
החברה הישראלית תומכת במשפחות השכול. בעוד שראש הממשלה לא מגיע לאף הלוויה , לא שומעים שירי זכרון על כל חלל או מורידים לחצי התורן, שם נעמד הישראלי היפה בגאון, יוצר שרשרת דגלים ומעניק כבוד לחללים במסעם האחרון.
אחרי רצח 6 החטופים לפני 3 שבועות, יצאו כ 700,000 איש ברחבי הארץ לזעוק את זעקת משפחות החטופים ואת זעקתנו, העם רוצה מתווה להחזרתם ויציאה ממלחמה נטולת אסטרטגיה.
כשהשבוע התפרקתי בבכי מי שהרים אותי היו החברות והחברים שעטפו וחיבקו
אז תסתכלו רגע ימינה ושמאלה, תראו שהם עדיין כאן. הישראלים היפים, האכפתיים, שעדיין כואבים יחד, גם כשזה לא הילד.ה הביולוגי שלהם.
כי זה של כולנו.
זה האתוס החברתי שלנו המבדיל אותנו משאר העמים.
את זה הממשלה הנוכחית רוצה לקחת.
במקום זאת, לתת לכאוס לשנאה ולפילוג למשול.
כי במלחמת גוג ומגוג שהם מובילים יוכלו להעביר בחסות "שקט יורים" עוד חוקי דיקטטורה, בניית מליצייה נאמנה לבן גביר במקום משטרה נאמנה למדינה ואזרחיה, עוד גזילת הקופה הציבורית, עוד הדתה והדרת נשים וכיבוש.
אולי במקרה לא נשים לב.
איזה מנהיג אכזר, השורף את המדינה, כדי לשלוט על האפר.
אז אנו נעים בין ייאוש לתקווה. ועל הייאוש הזה הממשלה בונה. כדי להשאיר את האנשים שאכפת להם בבית , בשקט , בפחד.
ואילו אני - אני בונה על החברה הישראלית ועל האנשים היפים שפגשתי בשנה שנתיים האחרונות . אנחנו נחזיר את הערכים , אנחנו נחזיר את התקווה, לחברה טובה יותר לה אנו ראויות וראויים. ,אנחנו צריכים.ות להחזיר את כולם.ן עכשיו.
אני רוצה לשתף אתכם בשיר המתרוצץ בראשי השבוע ופשוט מתמצת בגאונות את מחשבותיי –
איך קוראים לאהבה שלי/ יהודה פוליקר
וזה עולם יפה ממש
וזה מזרח תיכון חדש
וזוהי יפו תל אביב
זה רק שבוע לא רגוע מסביב
וזאת בועה מאוד קטנה
וזה אני וזה אתה
זה לא זהב זה סתם נוצץ
וזאת בועה שאם תיגע היא תתפוצץ
ואלה הם חיינו בזמן האחרון
יכול להיות יותר טוב
יכול לבוא אסון
ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה
מי הבא בתור ומי בתור הבא
וזה רובה זה מצלמה
זה מצטלם כמו מלחמה
וזה נשמע כמו יריות
ואין כמו יפו בלילות
זה לא האש זה הגפרור
זה לא מקטרת זה ציור
וזה אתה וזה אני
חבל שיום ראשון זה לא שני
..ואלה הם חיינו בזמן האחרון
אם סופה היא שיר של רוח
איזו מנגינה יש לתקווה
איך קוראים לאהבה שלי
לאהבה שלך
ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה
מי הבא בתור ומי בתור הבא
וזה הסתיו וזה עצוב
וזה הבית זה הכלוב
זה לא סיגריה ראשונה
זה בטח לא סיגריה אחרונה
זה מכונת המחשבות
שלא הצלחתי לכבות
וזה אני וזה אתה
זה הביחד שהיה כלא היה
ואלה הם חיינו בזמן האחרון
יכול להיות יותר טוב
יכול לבוא אסון
ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה
מי הבא בתור ומי בתור הבא
אם סופה היא שיר של רוח
איזו מנגינה יש לתקווה
איך קוראים לאהבה שלי
לאהבה שלך
ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה
מי הבא בתור ומי בתור הבא.
אז אנחנו האנשים והנשים להן חיכינו
אל תחכו יותר
צאו לרחובות
כי זה עלינו.